תביעת הקונגרס היהודי העולמי את מערכת הבנקאות השווייצרית
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, סתירות בערך.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, סתירות בערך. |
תביעת הקונגרס היהודי העולמי את מערכת הבנקאות השווייצרית היא תביעה משפטית אותה הגיש הקונגרס היהודי העולמי (WJC) בשנת 1995 נגד בנקים שווייצריים בדרישה להשבת פקדונות מתקופת מלחמת העולם השנייה. התביעה החלה כמשא ומתן של הקונגרס היהודי העולמי (WJC) עם ממשלת שוויץ והבנקים השווייצרים על דרישות מכבידות להוכחת בעלות לחשבונות, שגורמות לכך שיורשי הקורבנות לא יוכלו לקבל את ההפקדות ללא תעודת פטירה של בעל החשבון. תמיכה חזקה מצד פוליטיקאים בארצות הברית ומסמכים שהודלפו משומר בנק לחצו על הסדר בבית משפט בארה"ב בשנת 1998. נכון לשנת 2015, שולמו 1.28 מיליארד דולר ל-457,100 תובעים.
משא ומתן
החל משנת 1995 החל הקונגרס היהודי העולמי במשא ומתן מטעם ארגונים יהודיים שונים עם בנקים שוויצרים ועם ממשלת שווייץ על חשבונות יהודיים אשר בעליהם נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה. בהנהגתו של אדגר ברונפמן , מי שירש את הונה של חברת סיגרם (חברת וויסקי קנדית), הקונגרס פתח בתביעה ייצוגית בברוקלין תוך כדי מספר תביעות מבוססות בניו יורק , קליפורניה , וממחוז קולומביה. התביעות המקוריות נבעו מתלונות של ניצולי שואה ויורשיהם נגד בנקים שוויצרים, הם טענו שהגישה אל חשבונות אלה לא ניתנת בשל דרישות כמו תעודות פטירה (שלא קיימות עבור קרבנות השואה), ויחד עם מאמצים מכוונים מצד כמה בנקים בשוויץ לשמור על יתרת החשבונות ללא הגבלת זמן הפכה את הגישה לחשבונות לבלתי אפשרית. התביעות התרחבו בסופו של דבר וכללו את ערכן של יצירות אומנות שנגנבו ונזקים שנגרמו לאנשים שנמנעו מכניסה לשוויץ בגלל בקשות פליטים, וכן הוגשו תביעות לקבלת הערך או עלות העבודה שנעשתה על ידי אנשים המתוחזקים על חשבון ממשלת שוויץ במחנות העקורים בתקופת השואה, בצירוף ריביות כנהוג בתביעות מסוג זה. התובעים כללו במשפטם תביעות מכל קורבנות השואה, לא רק מיהודים.[דרוש מקור]
שימועים
הקונגרס היהודי העולמי הצליח לגבש תמיכה חסרת תקדים של פקידי ממשל בארה"ב, כולל תמיכה של הסנטאור אל ד'אמטו שערך על כך דיונים בוועדת הבנקאות של הסנאט , שבהם הוא טען שברשותו "מסמכים שנחשפו לאחרונה ששופכים אור חדש" על ההתערבות השוויצרית במלחמה. הוא גם טען שישנם מאות מיליוני דולרים של נכסים יהודיים מתקופת מלחמת העולם השנייה שנותרו בבנקים בשוויץ בשל דרישות מחמירות מצד הבנקים. [1]בהוראת הנשיא ביל קלינטון, [2]תת שר המסחר סטיוארט איזנסטאט בדיונים אלו והזמין דו"ח[3] שמסקנתו הייתה ששוויץ שימשה בזמן מלחמת העולם השנייה כבנקאית של גרמניה הנאצית. הדו"ח הסתמך על ארכיונים של ממשלת ארה"ב והוא לא הכיל מידע חדש על הפקדות של קורבנות הנאצים בבנקים שוויצרים, הוא מתח ביקורת על החלטותיהם של פקידים אמריקאים לנהל משא ומתן עם שוויץ וראה את המשא ומתן כמתנה מדי. כריסטוף מיילי , שומר בנק שוויצרי ,העיד אף הוא בדיונים[4] וטען שראה גריסה בלתי חוקית של רישומים בנקאיים בזמן המלחמה בבנק ( SBG/UBS ) Switzerland Union Bank of. בינואר 1997 הוא העביר לאגודת התרבות השוויצרית- ישראלית רישומים מזמן המלחמה של עסקאות עם חברות גרמניות ובשל כך הוצא נגדו צו מעצר בגין הפרת חוקי הסודיות הבנקאית והוא נמלט לארה"ב, UBS טענה מנגד שהרישומים אינם רלוונטים לנכסים יהודיים רדומים.
המתיחות בין ארה"ב לשווייץ
הדיונים הובילו לחיכוכים בינלאומיים בין ארצות הברית לשוויץ, עם איומים על חרמות על חברות ומוצרים שוויצריים במספר מדינות בארה"ב. בשווייץ, יצאו כנגד אחת מהטענות של[5] דו"ח אייזנסטאט ששוויץ סייעה לנאצים יותר ממה שהיא הייתה צריכה כדי לשמור על עצמה כמדינה נייטרלית, וגרמה בעקיפין להארכת המלחמה. דעת הקהל השוויצרית הייתה נגד כל הסדר. עמדת הבנקים הייתה שהדרישות הינן חסרות פרופורציה ביחס לנכסים שהיו שייכים לקורבנות השואה ולא נתבעו, ועמדתה של ממשלת שוויץ הייתה שכבר הוסדר מול בעלות הברית הלבנות הכספים בנכסים שנבזזו על ידי הנאצים ולא ניתן לפתוח מחדש את המשא ומתן כי לא התגלה מידע היסטורי חדש.[6]
ממשלת שוויץ הזמינה בדיקה של סכומי החשבונות הרדומים בשנים 1962 ו-1995 שהראו שסכום כל החשבונות הרדומים מתקופת המלחמה הוא רק 32 מיליון דולר (דולר 1995). ב-1997 פרסמו הבנקים בעיתונים בחו"ל רשימה של חשבונות רדומים. בין השמות הופיע שמה של שגרירת ארצות הברית דאז, מדלן קונין שיית ילידת ציריך , שמצאה את רנה מיי, אמה, שמתה ב-1970.[7]
הקונגרס היהודי העולמי (WJC ) דחה הצעות ראשוניות מהבנקים לישוב התביעה ודרש תשלום של 1.8 מיליארד דולר. במהלך המשא ומתן, הבנקים השוויצרים הסכימו לשלם עבור ביקורת נוספת כשהפדרל ריזרב לשעבר פול וולקר משמש כיו"ר כדי לבדוק את סכומי הכסף שנמצאים בחשבונות הרדומים. ועדת הביקורת הזו הורכבה משלושה נציגים מהבנקים ושלושה נציגים מהקבוצות היהודיות. מבקר עיריית ניו יורק, אלן ג'י הבסי, שיחק תפקיד מכריע במשא ומתן וכינס פגישה בדצמבר 1997 עם בכירי הבנקים בשוויץ ועם אוצרות המדינה של המלגה הדמוקרטית כדי לדון בסנקציות מול שוויץ כמו ביטול כספי המדינה מבנקים שוויצריים ומניעת רשיונות. הבסי גם מנעה רישיון הפעלה למיזוג של בנק איגוד של שוויץ עם חברת Swiss Bank Corporation, שהרויחו יחד 4 מיליארד דולר בשנה שניו יורק, הסופר אנג'לו קודווילה טען שמדובר בסחיטה של הבנקים על ידי פקידי הבנקאות במדינה, בגיבוי הממשל האמריקני, כדי לכפות הסדר בין הבנקים לקונגרס היהודי העולמי (WJC ). משא ומתן בין הבנקים, הקונגרס היהודי העולמי (WJC ) ותת שר המסחר אייזנסטאט הביא בסופו של דבר להסדר של 1.25 מיליארד דולר באוגוסט 1998. ממשלת שוויץ סירבה לקחת חלק בהסדר והקימה קרן מיוחדת לקורבנות השואה ביחד עם הבנק הלאומי שלה על סך 300 מיליון פרנק שוויצרי. היא הזמינה גם פאנל עצמאי של חוקרים בינלאומיים הידוע בשם ועדת ברגיר לחקור את הקשר בין שוויץ למשטר הנאצי.
עמלות וולקר וברגייר
הביקורת של ועדת וולקר עלתה 300 מיליון פרנק שוויצרי ונתנה את הדו"ח הסופי שלה בדצמבר 1999. היא קבעה כי הערך הספרי של 1999 של כל החשבונות הרדומים שעשויים להיות שייכים לקורבנות של רדיפות הנאצים שלא נתבעו, נסגרו על ידי הנאצים או שנסגרו על ידי אלמונים היה 95 מיליון פרנק שוויצרי. מתוך סך זה, 24 מיליון פרנק שוויצרי היו "כנראה" קשורים לקורבנות של רדיפות הנאצים. בנוסף, הוועדה לא מצאה "לא הוכחה להרס שיטתי של רישומי חשבונות קורבנות, אפליה מאורגנת של חשבונות של קורבנות רדיפות הנאצים, או מאמצים משותפים להסיט את כספי קורבנות הרדיפה של הנאצים למטרות לא ראויות". זה גם " ועדת וולקר המליצה כי למטרות הסדר, יש לשנות את הערכים בספרים בחזרה לערכי 1945 (על ידי הוספת עמלות חזרה ששולמו והפחתת ריבית) ולאחר מכן להיות מוכפלת ב-10 כדי לשקף שיעורי השקעה ממוצעים לטווח ארוך בשוויץ. על פי כללים אלה, הוענקו סך של 379.4 מיליון דולר לבעלי חשבונות או ליורשיהם. במקרים בהם ניתן היה לאמת את התובע אך לא ניתן היה לאמת את גודל החשבון, ניתן פרס בסך 125,000 דולר. הוועדה המליצה כי יתרת ההתנחלות תינתן לקורבנות אחרים של רדיפות הנאצים. ועדת ברגייר הגיעה למסקנות דומות לגבי התנהלות הבנקים בדו"ח הסופי שלה, ומצאה שהסחר עם גרמניה הנאצית לא התארך משמעותית ממלחמת העולם השנייה .
יישוב
ב-22 בנובמבר 2000 הכריז השופט אדוארד ר' קורמן על פשרה בתיק בתוכנית הכוללת תשלום של 1.25 מיליארד דולר לקרנות שנמצאות בשליטת הקרן הישראלית לבנקאות. יהודה גבירץ מונה למנהל מיוחד לניהול התכנית הנקראת לפעמים תכנית גבירץ על שם המנהל שלה.
נכון ל-31 בדצמבר 2015, 1.28 מיליארד דולר שולמו עבור 457,100 תובעים.
ראה גם
הערות שוליים
- ^ דיונים בפני ועדת הסנאט האמריקאית לענייני בנקאות, שיכון ועירוניות, 23 באפריל, 1996
- ^ דיונים בפני ועדת הסנאט האמריקאית לענייני בנקאות, שיכון ועירוניות, 15 במאי, 1997. עדות של תת-השר אייזנסטאט .
- ^ מאמצי ארה"ב ובעלות הברית לשחזר זהב ונכסים אחרים שנגנבו או הוסתרו על ידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, מחקר ראשוני: מתואם על ידי סטיוארט א. אייזנסטאט, תת שר המסחר לסחר בינלאומי, שליח מיוחד של מחלקת המדינה להשבת רכוש במרכז ומזרח אירופה.
- ^ דיונים בפני ועדת הסנאט האמריקאית לענייני בנקאות, שיכון ועירוניות, 6 במאי 1997. עדותו של כריסטוף מיילי .
- ^ דיונים בפני ועדת הסנאט האמריקאית לענייני בנקאות, שיכון ועירוניות, 15 במאי 1997. עדותו של השגריר בורר
- ^ ממשלת שוויץ שילמה 250 מיליון פרנק (פרנק 1946) לבעלות הברית ב-1946 כחלק מהסדר לנרמל את היחסים ולסייע בבנייה מחדש של אירופה
- ^ Sanger, David E. (26 ביולי 1997). "טוויסט חדש בחשבונות שוויצריים: השליח רואה את שם אמה (פורסם ב-1997)" . הניו יורק טיימס . ע. 1 . אוחזר ב-20 בנובמבר 2020
