נאו-ריאליזם איטלקי
נאו־ריאליזם איטלקי היה זרם בקולנוע האיטלקי, שהחל בשנות ה־40 של המאה ה־20, בשלהי מלחמת העולם השנייה, ודעך בראשית שנות ה־50. הנאו־ריאליזם האיטלקי דגל בריאליזם קיצוני ובחשיפה בוטה של המציאות החברתית הקשה של אותה תקופה. הוא עסק בעיקר בקשיי היומיום של בני מעמד הפועלים ושאר המעמדות הנמוכים בחברה האיטלקית – כראי למצב הקשה ששרר באיטליה שאחרי המלחמה – והציג מציאות של ייאוש, עוני ותבוסות אישיות. השימוש במבע ני נעשה מתוך הדגשת ההתנגשות שבין האדם לסביבתו; בין הסבל הרגשי של הפרט לבין המציאות הפיזית הקשה. מבחינה סגנונית ניכר הזרם הקולנועי בהשקעה מינימלית בסגנון ובתפאורה, שהתבטאה בעיקר בצילום מחוץ לאולפן, ובשימוש בשחקנים שאין זה מקצועם[1].
הערות שוליים
- ↑ ענר פרמינגר, 9: הנאו־ריאליזם האיטלקי: 1945–1951, מסך קסם: כרונולוגיה של קולנוע ותחביר, האוניברסיטה הפתוחה, 1995, עמ' 139–145.
הבהרה: ערך זה עוסק בנושא תרבות ובידור, מידע מינימלי זה הוא אינפורמטיבי בלבד ואינו מהווה לגיטימציה.
נאו-ריאליזם איטלקי40433408Q167776