שני דינים
(הופנה מהדף צווי דינין)
שני דינים (בעגה הישיבתית צוויי דינים[1]) הוא מונח מקובל בעולם הישיבות ומקורו משיטת הלימוד של רבי חיים הלוי סולובייצ'יק. הביטוי בא לומר על שני יסודות בהלכה ידועה, שלמרות שבמבט ראשון נראה שהם זהים, בשורש הדברים הם שתי הלכות נפרדות, ולכן אין להקשות סתירה מהלכה אחת על רעותה.
במקרים רבים שתי הדינים הם חלוקה של 'חפצא' ו'גברא'. כלומר שאלת המפתח היא האם ההלכה נאמרה על האדם, או על החפץ. שורשו של הביטוי הוא מהגמרא[2] המבארת שנדרים הם 'איסור חפצא', כלומר, אדם האוסר על עצמו פרי בנדר, חל איסור על הפרי כלפי האדם הנודר, ואילו שבועות הם 'איסור גברא', והאדם הנשבע לא לאכול פרי, אסר על עצמו לאכול את הפרי, אבל לא חל איסור על הפרי עצמו.
דוגמאות
- מצוות עשה נאמרה בפסח 'תשביתו שאור מבתיכם'[3]. אפשר לפרש את המצוה בשני אופנים: האופן הראשון הוא שעיקר המצוה היא לדאוג שהחמץ לא יהיה בביתו, והשריפה הינה רק היכי תימצי לגרום לכך שהחמץ לא יהיה בביתו, באופן אחר ניתן להסביר שישנה מצוה חיובית בעצם השריפה. ר' חיים סולוביציק[4] מבאר שנחלקו בכך תנאים. לדעת רבי יהודה, הסובר 'אין ביעור חמץ אלא שריפה', מצוות 'תשביתו' הינה מצוה חיובית לשרוף את החמץ, שכן אם היתה המצוה לדאוג שלא יהיה חמץ בביתו, אין טעם להקפיד דוקא על שריפה, אבל לשיטת חכמים הסוברים שהשבתתו בכל דבר, המצוה היא לדאוג שלא יהיה בביתו חמץ, ולכן מועילה כל פעולה הגורמת שלא יהיה חמץ בביתו. על פי זה הוא מיישב את ההלכה שהובאה ברמב"ם (חמץ ומצה א, ג) שהקונה חמץ לוקה משום שעבר על לאו של 'לא יראה לך חמץ'. והקשו עליו האחרונים מדברי הגמרא (פסחים צה, א) האומרת שאיסור לא יראה לך חמץ הוא לאו הניתק לעשה של 'תשביתו שאור מבתיכם', ולכן לא לוקים על איסור זה, מאחר ואין לוקים על לאו הניתק לעשה. לאמיתו של דבר הגמרא והרמב"ם מדברים על שתי דינים שונים. שכן הרמב"ם פוסק להלכה כדעת חכמים, ולשיטתם המצוה היא לדאוג שלא יהיה חמץ בביתו, ואם כן מצות 'תשביתו' אינה גורמת שהלאו של לא יראה לך חמץ הוא לאו הניתק לעשה, שכן העשה אינו אלא אזהרה נוספת שלא יהיה חמץ בביתו. אבל הגמרא עוסקת בדעת רבי יהודה, שלשיטתו ישנה מצוה בעצם השריפה, אם כן במצות 'תשביתו' נאמרה הלכה נוספת על הלאו, שאם אדם עבר על הלאו, והשאיר חמץ בביתו, עליו לשרוף את החמץ, וממילא הלאו ניתק לעשה ואין לוקין עליו. על פי זה מבאר ר' חיים גם את דברי הטור הפוסק שלדעת רבי יהודה אפרו של החמץ מותר בהנאה כדין כל הנשרפין שאפרן מותר, ואילו לשיטת חכמים אפרו של החמץ אסור בהנאה. והקשה רבי עקיבא איגר על שיטתו מדברי התוספות המבאר שהטעם שהנשרפים אפרן מותר, מאחר ונעשית מצוותן, מה שאין כן בנקברים שאין מצוה בקבורה אלא מניעת תקלה, ולא נקרא נעשה מצותן, לפי זה בחמץ, אף על פי שהשבתתו בכל דבר, מכל מקום הרי הוא מקיים בזה מצוות תשביתו, ואם כן גם לדעת חכמים אפשרו של החמץ צריך להיות מותר, כיון שנעשית מצוות תשביתו. על פי האמור אין כאן כל קושיה, שכן רק אם המצוה היא לשרוף את החמץ, אם כן יש כאן מצוה בגוף החמץ (חפצא), לשרוף אותו, ולכן כששרף אותו נעשית מצוותו והוא צריך להיות מותר, אבל לחכמים שהשבתתו בכל דבר אין כאן מצוה אלא על הגברא שלא יהיה בביתו חמץ, ולכן לא נעשית מצוותו של החפץ, והאפר אסור בהנאה.
לקריאה נוספת
הרב שלמה יוסף זוין אישים ושיטות עמ' לה.
.jpg){kind=small}