שני דינים
(הופנה מהדף צווי דינין)
שני דינים (בעגה הישיבתית צוויי דינים[1]) הוא מונח מקובל בעולם הישיבות ומקורו משיטת הלימוד של רבי חיים הלוי סולובייצ'יק. הביטוי בא לומר על שני יסודות בהלכה ידועה, שלמרות שבמבט ראשון נראה שהם זהים, בשורש הדברים הם שתי הלכות נפרדות, ולכן אין להקשות סתירה מהלכה אחת על רעותה.
במקרים רבים שתי הדינים הם חלוקה של 'חפצא' ו'גברא'. כלומר שאלת המפתח היא האם ההלכה נאמרה על האדם, או על החפץ. שורשו של הביטוי הוא מהגמרא[2] המבארת שנדרים הם 'איסור חפצא', כלומר, אדם האוסר על עצמו פרי בנדר, חל איסור על הפרי כלפי האדם הנודר, ואילו שבועות הם 'איסור גברא', והאדם הנשבע לא לאכול פרי, אסר על עצמו לאכול את הפרי, אבל לא חל איסור על הפרי עצמו.
דוגמאות
- את מצוות עשה 'תשביתו שאור מבתיכם' בחג הפסח[3] אפשר לפרש בשני אופנים: האופן הראשון הוא שעיקר המצוה היא לאבד החמץ מביתו, והשריפה היא רק הדרך לכך; באופן אחר ניתן להסביר שיש מצוה חיובית בעצם השריפה.
על פי חילוק זה ביאר רבי חיים הלוי[4] את מחלוקת התנאים אם 'אין ביעור חמץ אלא שריפה' (כדעת רבי יהודה), מפני שהמצווה היא דווקא בשריפה, או כשיטת חכמים שהשבתתו בכל דבר, משום שהמצוה היא לאבד את החמץ מרשותו, ולכן מועילה כל פעולה הגורמת לכך. - אפרוח שנולד מביצה של תרנגולת טרפה - מותר באכילה, והוא מוחרג מדין "יוצא מן הטמא" - מאכל הנוצר או מופרש מדבר האסור באכילה - שאסור אף הוא.
והסבירה הגמרא את הטעם לכך: משום שהאפרוח נוצר אך ורק לאחר שהביצה נפסלת מאכילת אדם, ובשעה זו פקעה הטומאה מהביצה, ושוב אין האפרוח בא מדבר טמא. אך הרמב"ם הסביר זאת משום שדין "יוצא מן הטמא" חל רק על מי שעצם מינו טמא, אך טרפה אינו טמא מחמת מינו, אלא מחמת דבר חיצוני.
כדי להסביר את הסיבה שהרמב"ם שינה מטעם הגמרא פיצל רבי חיים הלוי את דין "יוצא מן הטמא" לשני דינים: א. המאכל אסור משום שהוא עצמו טמא. ב. המאכל אסור משום שהוא בא מדבר טמא. ולכן הגמרא התייחסה רק לדין השני, מדוע אין האפרוח אסור משום שהוא מטרפה, שהוא טמא, וזאת משום שהטומאה פוקעת מהביצה כשהיא נפסלת לאכילת אדם; מאידך הרמב"ם התייחס לדין השני, מדוע אין האפרוח אסור מחמת טומאת עצמו, ונימק שבטרפה לא שייך הדין שהיוצא אסור, שאינו טמא מחמת מינו
לקריאה נוספת
- הרב שלמה יוסף זווין, אישים ושיטות, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
.jpg){kind=small}