פירקוי בן באבוי

תבנית אישיות רבנית ריקה

פירקוי בן באבוי (סוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9) היה חכם בבלי בתקופת הגאונים, ידוע בשל האיגרת הפולמוסית שחיבר נגד מנהגי ארץ ישראל של תקופתו, וכלפי תורתם של בני ארץ ישראל בכלל. על חכם זה נודע לראשונה משרידי האיגרת שנתגלו בגניזת קהיר.

חייו

פירקוי היה תלמידו של מר רבא, שהיה תלמידו של רב יהודאי גאון (ראש ישיבת סורא בשנת 760), מראשוני הגאונים שפעלם ידוע לנו, ואחד מן המוערכים שבהם.

משה גיל העלה השערה שאולי יש לזהות את פירקוי עם אחונאי כהנא בן פפא גאון שהיה ראש ישיבת סורא לאחר רב יהודאי גאון^[1].

האגרת

פירקוי נודע בעיקר בזכות איגרת פולמוסית שחיבר בה כתב נגד מנהגי ארץ ישראל של תקופתו, וכלפי תורתם של בני ארץ ישראל בכלל. שרידי האגרת נתגלו בגניזת קהיר.

על פי עדותו של פירקוי באיגרתו, קדם לו רב יהודאי גאון שניסה לתקוף את מנהג ארץ ישראל, על ידי שליחת איגרות לארץ ישראל. אך נראה שניסיון זה לא צלח, ובדורו של פירקוי המאבק כבר אינו מופנה כלפי ארץ ישראל ישירות, אלא לקהילה מחוצה לה, המתלבטת בין שני מרכזי התורה המתחרים, שאליה שלח פירקוי את איגרתו - וככל הנראה היה זה קירואן שבצפון אפריקה.

באיגרתו מאריך פירקוי בשבח התורה שבעל-פה ומדגיש שתורה זו מצריכה רציפות של לימוד התורה, שהייתה לדבריו רק בבבל, עוד מימי גלות יהויכין ואילך. לפי פירקוי, מכיוון שבארץ ישראל היה "שמד" וגזרות נגד היהודים, רצף לימוד התורה שבעל פה נפסק, ומנהגי ארץ ישראל הם "מנהגי שמד", דהיינו מנהגים שהונהגו בלחץ המאורעות, ואסור לנהוג בהם לאחר שחלפו הגזרות.

איגרת זו פתחה בפני החוקרים פתח ייחודי לפולמוס הסוער שהיה במאה ה-8 ובמאה ה-9 בין המרכז התורני שבבבל לבין זה שבארץ ישראל, פולמוס שנמשך גם בתקופה מאוחרת יותר, כגון במחלוקת על קידוש החודש בין הגאון הבבלי רב סעדיה גאון לבין גאון ארץ ישראל רבי אהרן בן מאיר הכהן.