ספר תולדות אותו האיש
ספר תולדות אותו האיש הוא ספר עברי שנפוץ בימי הביניים וסיפר את קורותיו של אותו האיש בצורה לעגנית, מטרתו לשים ללעג ולקלס את עיקריה של הנצרות על ידי מתן פרשנות שלילית לאירועי הברית החדשה.
החיבור הוא אנונימי, ולא ידוע מועד כתיבתו. כתבי היד המוקדמים ביותר שקיימים הם מהמאה ה-16, ידוע שנוצרים הכירו אותו כבר במאה ה-9 וריימונדוס מארטיני מצטט קטעים ממנו בספרו "פגיון האמונה" שנכתב במאה ה-13. יש המשערים שחובר עוד בסוף המאה ה-3[דרוש מקור], בתקופת התלמוד. חוקרים תמהו על כך שאין היצירה מוזכרת כלל במקורות העבריים. נראה שנעשה מאמץ לשמור אותה בסוד, אך נראה שרש"י, שחי בתקופת מסע הצלב הראשון, הזכירו, בקטע שצונזר מן התלמוד הבבלי, ופירושו המדבר על כך צונזר אף הוא.[1]
הספר משך את תשומת לבם של אישים כמרטין לותר וכיוהנס רויכלין ואנשי ההשכלה, ממשה מנדלסון ועד היינריך גרץ, והם לעגו לו. אין לו נוסח אחד, אלא כמה וכמה גרסאות שונות בפרטיהן.
בעיקרו הוא מתמקד באותו האיש ולא בנצרות בכללותה. עלילת הספר עושה שימוש בחלק מהמעשיות הכתובות בברית החדשה תוך כדי שהיא נותנת להן פרשנות מלעיגה. הספר לא תואם תמיד לגירסת חז"ל.
עלילת הספר
לידת אותו האיש
הספר מרחיב מאד בעניין לידתו. בעוד לפי הגרסה הנוצרית, הדבר נעשה מתוך יתר קדושה ואצילות ונביא בישר לאביו על לידת אותו האיש מארוסתו, לפי "ספר תולדות אותו האיש", אדם רע מעללים בשם יוסף פנדרא התחזה בפני מרים לארוסה יוחנן בנידותה, וממנו הרתה את ישו. מחמת הבושה גלה יוחנן מהארץ. בן הזנונים שנולד למרים, ניכר בכישרונו אך גם בחוצפתו הרבה. הוא סירב לכרוע ולכסות ראש לפני הסנהדרין. דבר שהביא את רבי שמעון בן שטח להסיק שהוא ממזר ובן הנידה. אחרי שהדבר התברר, תקעו בשופרות ופסלוהו לבוא בקהל, ואת שמו קראו לפי ראשי התיבות של "ימח שמו וזכרו".
המופתים
בהמשך הספר מסופר שאותו האיש ברח לגליל ואחר כך לירושלים. הוא מצא את השם המפורש בקודש הקודשים שבבית המקדש, רשם אותו על פתק והטמין את הפתק בבשרו, משום שנביחת כלבי הנחושת שעמדו בשער בית המוקד הייתה אמורה להשכיח את השם המפורש מזיכרון העולים. לבסוף חזר אותו האיש לבית לחם שם חולל פלאות, החיה מתים וריפא מצורעים באמצעות הכוחות העל טבעיים שהקנתה לו אחיזתו בשם. את יכולתו לחולל מופתים ניצל כדי להכריז על עצמו כאלוקים. נסיו הקנו לו את אהדתה של המלכה שלומציון, אך לא את לבם של החכמים, שדרשו להורגו.
אז נאות אחד החכמים, יהודה שמו (המייצג את יהודה איש קריות), לחטוא גם הוא בעוון אמירת השם המפורש כדי לסכל את מזימת אותו האיש. השניים נאבקו זה בזה בנסים ולבסוף אף מול המלכה, עד שיהודה הטיל מימיו על אותו האיש. כתוצאה נטמא האחרון ולא יכול היה להמשיך בנסיו. אז ניתן היה לתופסו ולגזור עליו דין מוות.
אולם אותו האיש הצליח לחמוק בשנית. הוא ברח למצרים ומאוחר יותר הגיע לנהר הירדן. שם טבל, נטהר ושב לעשות נסים, בין השאר בהליכה על פני המים.
לכידת אותו האיש והריגתו
יהודה לא התייאש מכך שאויבו נשמט מבין ידיו. הוא הגיע בחשאי אל מיטתו של אותו האיש, שהתכנס עם תלמידיו באזור הירדן, והוציא את הפתק עם השם המפורש מבשרו. אחר כך הסתתר בין תלמידיו. לאותו האיש לא נותרה ברירה אלא לשוב מחופש לירושלים, לקודש הקודשים, כדי להשיב לעצמו את השם.
יהודה, שנמנה עם פמליית אותו האיש, ניצל את ההזדמנות כדי להידבר עם החכמים ולהסגיר את אותו האיש לידיהם.
כך נלכד אותו האיש בשנית. קשרוהו והיכוהו בשוטים והניחו כתר קוצים על ראשו. כשביקש מים, נתנו לו חומץ, ולעגו לו: "איה כל נפלאותיך אשר עשית". אותו האיש תירץ ואמר: "דמי יכפר על באי עולם". אחרי שפסקה הסנהדרין את דינו, נתלה על קלח כרוב שהביא יהודה, לאחר שכל העצים סירבו לקבלו (אותו האיש השביעם בשעה שהיה בידו השם המפורש שלא ייתלה עליהם).
אחר כך העבירו יהודה מקברו. תלמידיו לא ידעו זאת ומשמצאו את הקבר ריק, סברו שרבם עלה השמימה. השמועה הגיעה למלכה שהשתאתה על ריקנות הקבר. מדבר זה הוכיחה לחכמים על אלילותו ועל כן הביעה את נחישותה להעניש בחומרה את הורגיו. החכמים מצאו את יהודה, שסיפר להם שטמן את אותו האיש המת בגינתו. החכמים הביאו את הגופה לפני המלכה תוך סחיבתה בזנב סוס. מכיוון שעקרו את שערות ראשה תוך כדי משיכתה, נוהגים הכמרים לגלח שערות אמצע ראשם.
פעולת פטרוס
אז החליטו הנוצרים הלומי הצער, להתנכל ליהודים, ולנסות לעסוק בהמרת דתם ובהריגתם.
החכמים היו אובדי עצות, אולם לאחד מהם, שמעון כיפא שמו, היה רעיון. הוא הוציא את השם המפורש ויצא עמו לערי הנוצרים. באמצעותו חולל נסים והוכיח להמון כי הוא שליח אותו האיש. בשמו ציווה עליהם להיבדל מעם ישראל, ואמר להם כי אין אותו האיש רוצה בכליון היהודים, אלא חפץ שעל ידי קיומם ייזכר סבלו. את עונשם יקבלו רק בגיהנום בעולם הבא. על כן אם יכה יהודי נוצרי על לחי שמאל, יתן לו הנוצרי גם את לחי ימין.
אחר כך, כדי שיוכל לקיים את המצוות בנחת, ציווה שמעון כיפא שיוקם לו מגדל גבוה, ושם ישב, התקיים על לחם ומים וחיבר פיוטים. כנראה שהכוונה גם לנשמת כל חי אשר היו שטענו שנכתב על ידי פטרוס[2].
שמעון כיפא הוא פטרוס מהברית החדשה, שהופך בספר לגיבור חיובי מבחינת היהודים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אורה לימור, הדימוי המנוגד: ספר תולדות אותו האיש, בתוך בין יהודים לנוצרים, כרך ד', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
- ספר תולדות אותו האיש מהדורת יוהנס הולדריקוס, מבוא מאת ד"ר יעקב דויטש, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ פירוש רש"י על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י' עמוד א' בגרסתו המצונזרת הוא: "כתב ולשון - של רומיים מאומה אחרת באה להן אחרים תקנו להן כל ספריהם". אבל בדקדוקי סופרים מובא נוסח אחר: "כל ספרי טעותם יוחנן פאולוס פטרוס והם יהודים היו... הם שנו ועמקו הלשון ועשו להם הבל לחשבה בפני עצמם ולסלקם מעל ישראל, ולא שכפרו כי לטובתן של ישראל נתכוונו, אלא מפני שראו ישראל בצער ובדוחק מתרמיתי אותו האיש עשו עצמם כאלו הם עמו בקדישות וצוו עליהם, הכל כמפורש בספר תליית אותו האיש".
- ^ נשמת כל חי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
