טיוטה:שטר חצי זכר

שטר חצי זכר הוא שטר התחייבות אותו נותן האב לבתו בשעת הנישואין, ובו הוא מעניק לה זכות בירושה לאחר מותו כמחצית חלקו של בן יורש, מלבד מקרקעין וספרים שבהם לא תטול כלום. המנהג לתת שטר כזה בתור נדוניה היה נפוץ במדינות אשכנז. פוסקי ההלכה קבעו ותיקנו את הסדר הראוי בכתיבת השטר ותנאיו.

התקנה

בתחלת התקנה נהגו שהקנה האב לבתו על ידי קנין מהיום ולאחר מיתה את הנכסים שרצה שתטול בהם חלק אבל הקנין לא הועיל על הנכסים שהגיעו לרשות האב אחרי כתיבת שטר זה, ולכן בתקופה מאוחרת יותר התקינו שיכתבם בלשון חיוב והודאה דהיינו שהוא מתחייב לבתו סך אלף אלפים דינרי זהב וזמן הפרעון הוא שעה אחת קודם מותו אבל אם יתנו יורשיו לבתו חצי חלק זכר מנכסיו שיהיו לו בעת מיתתו יפקע החוב ובדרך זה לא יצטרך לשום קנין כיון דהתחייב בזה מדין חוב אעפ"כ נוהגים לצרף בזה גם קנין מהיום ולאחר מיתה.

מקור התקנה

במשנה מבואר שחכמים תיקנו תקנת "בנין דכרין" אשר היוותה חלק מכתובת האשה, מכוחה רשם הבעל בכתובת אשתו "בנין דכרין דיהוו לי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך על חולקיהן דעת אחוהון", ובכך מתחייב הבעל כי כל כסף שהכניסה לו אשתו בכתובתה יוחזר לבניה במותו. ור' יוחנן משום ר' שמעון בן ינאי הסביר את התקנה ואמר, מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו, שלולא התקנה היה אדם חושש ליתן נדוניא גדולה לבתו מחשש שמא תמות בחיי בעלה וישא אשה אחרת ויוליד ממנה בנים, ונמצאו נכסיו נופלים ביד בני חתנו שיש לו מאשה אחרת, אבל משתיקנו חכמים שיהיו בני ביתו יורשים את כתובת אמם, יודע שנדוניה שנותן לבתו לא תיפול אלא לידי נכדיו, ומתוך כך נותן נדוניא יפה לבתו.

תקנה זו במשך הדורות הובאה באחרונים שנהגו לתת לבת שטרי ירושה. ולאחר מכן נתקן המושג של שטר חצי זכר, מבואר באחרונים דנהגו בשטר חצי זכר

התבססות התקנה

יש שכתבו שלא נגמר שידוך בלי זה.

הדרכי משה הביא פוסקים שהדין לתת לבת שטר חצי זכר.

מתי נתקנה

הכנסת יחזקאל כותב ששטר חצי זכר נתקן אחרי הטור, ובימיו התקנה לא היתה קיימת.

סיבת התקנה

המהר"מ מינץ כותב הטעם שנותנים שטר חצי זכר לבנות הוא כדי שיקפצו וישאו הבנות, וזה נחשב נדן לבנות.

החתם סופר כותב שבזמן הגמרא נתנו לבנות, מ"מ ביטלוהו הגאונים, מפני שראו שנתנו לבנות יותר מלבנים, ואח"כ תיקנו שוב שטר חצי זכר. וכתב שהוא נגד שטר תוספת כתובה שהיה מוסיף החתן על כתובתה.

הנחלת שבעה כותב שתי טעמים אחד כדי שתתחבב על בעלה בראותו שאביה וחמיו נתן לה חלק מנכסיו וכמעט מחשיבו כבן, ע"כ גם הוא יש לו חיבה יתירה לאשתו, והשני נוסח שטר התנאים כדי שיתן אחי החתן שטר חליצה בחנם, דהיינו שאם ימות הבעל יתן אחי המת חליצה ולא יעגן אותה.

תנאי התקנה

התנאים לגבי שטר חצי זכר:

התנאי הראשון – שיהיה רק חצי זכר ולא זכר שלם, והחתם סופר מסביר שתיקנו חצי זכר שיהי' מעלת הזכר על הבת כמעלת הבכור על הפשוט בדין תורה, וכעין דאוריתא תקון.

התנאי השני - שזמן כתיבת השטר יהי' בזמן הנישואין ולא אחר כך.

התנאי השלישי – חוץ מספרים וקרקעות.

שלא בשעת הנישואין

יש מהפוסקים שסברו מכח תקנת חצי זכר גם לתת לבנות בצוואה.

למה לא קרקעות

הטעם הראשון: כדי לשייר מקצת ליורשיו, השני: מפני שיש לאדם עגמת נפש כשמעביר קרקעותיו לבנותיו, והשלישי: כיון דעישור הנכסים שמקבלות הבנות אינה נגבית אלא מקרקע וא"כ כבר סילק לה חלקה מקרקעותיו וע"כ נותנין לה רק ממטלטלין, והרביעי: כיון דירושת קרקעות מפורשת בתורה ואין חכמים מתנים לעקור דבר מן התורה ומשא"כ מטלטלין אף על פי דירושתם גם כן מן התורה כיון שאינו מפורש בתורה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כשהשעה צריכה לכך, הטעם החמישי: מפני שקרקע אי אפשר להבריחם על כן הירושה בהם החלטית ולכן תקנו שלא יקבלו מזה ח"ז ומשא"כ מטלטלים שאפשר להבריחם איננה בדרך ירושה כל כך.

בזמננו

כשכותבים שטח''ז אפשר לכלול גם קרקעות שהרי עיקר ירושה הוא מקרקעות ובתים

יש מהפוסקים שסוברים שדי להשמיט את המילים בשטר 'חוץ מקרקעות' וממילא קרקעות בכלל החיוב, ויש שסוברים שצריכים לפרט להדיא קרקעות כדי לכלול קרקעות בשטר.

למה לא ספרים

הטעם הראשון: לשייר מקצת ליורשיו.

הטעם השני: מפני עגמת נפש, והחינוך מסביר שדרך כל אדם לחתום שמו על ספריו ואם יצא מתחת ידי חתנו ובתו יראו שהעביר נחלתו מבניו.

הטעם השלישי: מפני שבנות אינן מצוות בתלמוד תורה ונראה דאפילו ספרים שלומדים בהם הבנות כהיום ג"כ אין לשייר להם חלק בזה.

הטעם הרביעי: מפני שאי אפשר להבריחם.

בזמנינו

החתם סופר כותב שהיום אין עגמת נפש, כי הטעם של עגמת נפש היה שייך בזמנם שלא היה דפוס והיו שוכרים כותבי ספרים ומעתיקים ועשיר א' היה משאיל ספריו לכל בני הקהילה והיה נקרא שמו של בעליו עליו יותר משאר מטלטלים.

ההיתר לתקנה

ההיתרים שנותנים לבנות מתקנת שטר חצי זכר ולא חוששים לאיסור העברת נחלה:

ההיתר הראשון: כדי שיקפצו לישאנה.

ההיתר השני: שבאופן שמשייר קצת מהירושה לדיני התורה, אין איסור העברת נחלה בשאר נכסיו.

ההיתר השלישי: מאחר שנותנים זאת בלשון חיוב והודאה, יש פוסקים שסוברים שאין בזה איסור.

ההיתר הרביעי: כיון שנותן מתנה מחיים אין בזה איסור העברת נחלה.

ההיתר החמישי: כיון שאפשר שיבוא הענין גם כן להיות נידון בערכאות ויתחלל שם שמים, ואולי מטעם זה תיקנו גם שטר חצי זכר.

ההיתר השישי: מוכח מדברי הרמ"א שכתב שבריא הרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו יורשיו וכו', משמע שרשאי לחלוק לא כפי דיני התורה מפני המחלוקות וגדול השלום.

ההיתר השביעי: אם בתו צריכה להשיא צאצאיה מותר ליתן לה מדין צדקה, וכן אם חתנו תלמיד חכם ומטרתו להחזיק תורה מותר.

ההיתר השמיני: אם נותן מתנה מפני שחייב לו מתנה עבור טובה שעשה לו, אין בזה איסור כיון שזה כמו כל פרעון חוב שפשוט שאין בזה איסור. ולפי"ז אפשר לומר שאם הבת התעסקה אם אביה לשמשו, וא"כ אפשר לומר שזה נחשב תשלום עבור זה, ולא שייך בזה איסור העברת נחלה.

מקום התקנה

תקנה זו התפשטה בארצות אשכנז, אולם בארצות המזרח והמערב לא הגיע תקנה זו, ולכן בספרי הפוסקים ממוצא ספרד לא מצינו שדנו בתקנה זו, אמנם יש תקנה מאוחרת, שהונהגה במרוקו הדומה לשטר חצי זכר האשכנזי אמנם שם זה היה רק לבתולות ובתורת נדוניה ולא בתור ירושה.

הקנין

ערך מורחב – אודיתא

התקנה מועילה מדין קנין אודיתא.

קנין אודיתא זה הודאה של הנותן שהממון הוא של המקבל.

מקור הקנין מהגמרא שדנה שכיב מרע שהודה מהו, ומבאר הרשב"ם שהספק הוא האם למרות שאנו יודעים את האמת שהנכסים אינם של פלוני, יש בהודאה כדי לקבוע עובדה שאכן הנכסים של פלוני ובכך בעצם להעביר את הבעלות אליו מכח ההודאה.

והגמרא מביאה מקרה מגר ששמו היה איסור, שרצה להעביר את נכסיו שהיו מופקדים בידי רבא לרב מרי בנו, אך הואיל והוא גר ואין דיני ירושה בגר, לא היה יכול להעביר נכסיו לבנו בירושה, על מנת שלא יזכה רבא בכסף, הודה איסור שהכסף שייך לרב מרי וכך הפקיע את הכסף מידי רבא.

הרמב"ם פוסק שאודיתא הוא קנין בצד עצמותו, ואין צורך למעשה קנין כדי לקנות, וזה קיים גם בבריא שמודה שנכסיו שייכים לפלוני:

”המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אף על פי שלא אמר אתם עדי, הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב.”

והקצות החושן לגבי הקנינים של מכירת חמץ כותב: ולעניות דעתי קנין שלם הוא ולא נופל מכל הקנינים הן לענין ממון והן לענין איסור.

הסיבה שנתבטלה התקנה

המהרש"ם כותב שבזמן הזה אין כותבין, היינו משום דבעוונותינו הרבים אין יד בית דין תקיפה, והולכים בדיני אומות העולם וכו'.

לקריאה נוספת

משפט הצוואה כרך א' חלק ב' פרק כ'