זכירת מעשה העגל

זכירת מעשה העגל היא ציווי מהתורה לזכור את מעשה העגל. הראשונים הסתפקו האם מדובר במצוה שנוהגת לדורות או שהיא ציווי ארעי בלבד לדור המדבר. המצווה כוללת זכירה בפה ובלב.

מקור

מקור המצווה בפסוק בפרשת עקב, שנאמר כחלק מתוכחת משה:

זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'

בספרא למדו מכפל האזהרה "זכור" ו"אל תשכח" מצוות הזכרה בפה וכן זכירה בלב.

תוקף המצוה לדורות

הרמב"ן הסתפק האם המצוה תקפה לדורות או שכוונה רק לדור המדבר הנכנס לארץ ישראל, זאת בניגוד לשאר מצוות הזכירה שבהן נקט הרמב"ן שהן מצוות הנוהגות לדורות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהפסוקים נאמרו בהקשר המתייחס בעיקר לדור המדבר. לדעת רבי יצחק די ליאון בספרו מגילת אסתר מכך שלא נאמרה הגבלת זמן למצוה זו יש ללמוד שהיא נוהגת לדורות. למעשה, אף אחד ממוני המצוות, כולל הרמב"ן עצמו, לא מנה את המצוה כאחת מתרי"ג מצוות. ובספר חרדים כתב, שכיוון שהרמב"ן הסתפק בזה יש להחמיר, על פי הכלל שספיקא דאורייתא לחומרא.

ההלכות גדולות, הרס"ג, הרמב"ם, הסמ"ג והחינוך לא מנו מצווה זו במנין המצוות. רבנו הלל למד מכך שהמצווה לא נאמרה לדורות, וכן הביא הערוך השולחן.  

קיום המצווה

בניגוד לזכירות אחרות, כמו זכירת מעשה עמלק ויציאת מצרים, חז"ל לא קבעו הזכרה מיוחדת למעשה העגל. לדעת המגן אברהם, הטעם לכך הוא כי מדובר בגנותם של ישראל. לדעתו יש לכוון בעת אמירת "הבוחר בעמו ישראל באהבה" על זכירת מעשה העגל. לדעת המלבי"ם, הזכירה מתקיימת בקריאת פרשת פרה, שנועדה לכפר על מעשה העגל.

טעם המצוה

בטעם המצוה כתב הרמב"ן, שהוא בכדי שנזכור חסד ה' שזכר זכות אבות אף לאחר מעשה העגל. ויש שכתבו טעם נוסף, מצד החובה להתוודות על עוונות האבות: ”והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם”.