מלחמת השפות

ערך זה עוסק במאבק תרבותי על מקום העברית במערכת החינוך בארץ ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מלחמת השפות (פירושונים).

ה**טכניקום** (הטכניון) במשכנו הראשון בשכונת הדר הכרמל, 1913 (כיום משמש הבניין כמשכנו של המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל)

מלחמת השפות הייתה סערה ציבורית שהתרחשה בארץ ישראל בשנים 1913-1914 סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ. מאבק זה, שהתנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, היה חריג בהשפעתו, ומשמש כסמל לניצחון ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.

רקע

בשנת 1904 הייתה השפה העברית שפת הוראה בשישה מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל. בשנת 1908 הוחלט להקים מוסד על-תיכוני מקצועי ראשון בארץ, שממנו צמח מאוחר יותר הטכניון. השם שנבחר למוסד החדש היה "טכניקום", והוא נועד להכשיר עובדים מיומנים (מנהלי עבודה, טכנאים, עוזרי מהנדסים). לידו היה אמור לקום בית ספר עם שתי מגמות, מגמה טכנית ומגמה ריאלית.

חברת "עזרה", שהייתה גוף יהודי-גרמני לא ציוני, תרמה את מרבית הכסף למוסד, והנהלתה, בראשות ד"ר פאול נתן, החליטה כי הגרמנית, ולא העברית, תשמש כשפת הוראה ראשית, בעיקר משום שמשיקולים מעשיים היה יתרון לגרמנית כשפה מקובלת במדע. ב-26 באוקטובר 1913 התקיימה ישיבה מכריעה בהנהלת מוסד הטכניקום בברלין בנושא שפת ההוראה. ההחלטה הייתה לקבל את ההצעה של נתן ללמד בטכניקום בגרמנית. בהחלטת נקבע ש״ללשון העברית תוקדש תשומת לב מיוחדת... [אך] מדעי הטבע יהיו נלמדים בשפה הגרמנית, כדי ששפה זאת שהיא תרבותית ביותר, תשמש גשר להתפתחות המדע של העת החדשה״.^[1] העברית הייתה אכן שפה שהשימוש בה כשפת היומיום החל זה מקרוב, והיה מחסור גדול באוצר מילים טכני ומדעי ובכלים שיאפשרו השכלה מדעית בשפה זו.

המחלוקת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אליעזר בן-יהודה, מראשי הלוחמים במאבק למען השפה העברית

עם קבלת החלטת הקורטוריום בברלין באוקטובר 1913 התפטרו חברי ההנהלה הציונים מהנהלת המוסד, ובארץ ישראל פרצה התנגדות רחבה נגד חברת "עזרה", עד כדי כך שהסתדרות המורים הכריזה על חרם נגד הטכניקום והתיכון (מעשה סמלי בלבד, שכן הטכניקום והתיכון טרם קמו, ועדיין לא היה צורך במורים).

התעוררה מחלוקת שפשטה ליישוב כולו, בהנהגת הסתדרות המורים ותלמידים שהצטרפו. על להט הויכוח ניתן ללמוד מפרסומים בעיתוני התקופה.

בגילוי דעת של ועד הלשון, מרכז המורים וגופים נוספים שהתפרסם בעיתון היומי החירות (24 בנובמבר 1913) נאמר ״הקורטוריום של הטכניקום בברלין החליט שכל המדעים הכלליים בביה׳׳ס הריאלי ובטכניקום בחיפה לא ילומדו בעברית, כי אם בלשון זרה. החלטה זו היא התנקשות בנפש האומה העברית ואנו חושבים אותה לאסון לאומי.״^[2] בפרסום אחר נאמר "ההסתדרות הציונית תחטא חטא שלא יכופר לארצנו אם תעבור בשתיקה ולא תאחז תיכף באמצעים להשפיע על הנוגעים בדבר, ששפת ההוראה בהטכניקום תהיה בעברית. שפה זרה בבית-ספר גבוה שלנו סופה להביא מהפכה שלמה לרעה גם בבתי-הספר הנמוכים והבינונים שלנו, והשפה העברית, שפת התחייה שלנו, תדחף שוב שבע מעלות אחורנית...״^[3]

פרצה שביתה במוסדות "עזרה" ונעשו פעילויות מחאה. בעקבות השביתה הוצבו שוטרים טורקים במוסדות החינוכיים על מנת להגן על אלה שבחרו לא לשבות. עם ראשי הלוחמים נמנה אליעזר בן-יהודה, שעשה זאת חרף תלותו בחברת "עזרה", שסייעה לו במימון ההוצאה לאור של מילונו לשפה העברית. הוויכוח בין שני הצדדים היה חריף ובלתי פוסק עד שד"ר שמריהו לוין, שמונה על ידי חברת "עזרה" למנהל פרויקט הקמת הטכניקום, ושתמך בעברית כשפה עיקרית בבית הספר התיכון, התפטר מתפקידו. הוא גם נאם בקונגרס הציוני ה-11 שנערך ב-1913 בווינה בדרישה שההסתדרות הציונית תהיה חייבת לדאוג לחינוך הדור הצעיר בארץ.ֿ

במאבק שניצת, המורים של עזרה הצהירו שלא ילמדו בגרמנית. הורים ותלמידים פרשו ממוסדות עזרה והקימו מוסדות אחרים. שוטרים טורקיים שמרו על המוסדות שלא שבתו. המריבות על השפה גרמו לכישלון בניסיון למצוא תורמים להמשך הפרויקט, ולכן נאלצו להפסיק את הבניה בגלל מחסור בכסף ולדחות את פתיחת המוסד. התוצאה הישירה הייתה פיטורי העובדים ועוינות מוגברת כלפי חברת "עזרה" בארץ ישראל. הלחץ על חברת ״עזרה״ הוביל לשינוי. לחברת "עזרה" לא נותרה ברירה אלא להיכנע, ובישיבה שנערכה ב-22 בפברואר 1914 היא הודיעה ששפת הלימוד בטכניקום תהיה עברית.

במאמר שכותרתו ״הניצחון״ (עיתון החירות, 27 בפברואר 1914), כותב ד.י. אברבנאל ״... שונאינו שאפו לקרוע את דגלנו...ולא עלה בידם... בגבורה של כיבוש עצמי נלחמנו עד שהגענו לניצחון המזהיר הזה, ניצחון שיוביל את עמנו ולשוננו לניצחון המוחלט, העתיד לבוא בקרוב...״. התוצאה מהווה אכן שינוי מובהק מהחלטות שהתקבלו ארבעה חודשים לפני כן (באוקטובר 1913).

תוצאות המאבק

בסופו של דבר, ניצחו במאבק המצדדים בשימוש בשפה העברית. היישוב השתחרר מתלות בין-תרבותית ומהשפעת שפות זרות, והלאומיות היהודית קיבלה חיזוק משמעותי. פרישת המורים מ"עזרה" בטאה השתחררות מה"אפוטרופסות" ומעבר לעצמאות בתחום החינוך, והקמת מוסדות-חינוך כמו בית המדרש למורים העברי ובית הספר הריאלי העברי בחיפה. התפתחה רשת חינוך עברי בחסות ועד ציבורי עם ערכים לאומיים-ציוניים. השלטונות הטורקיים הכירו בעברית כשפת הוראה. בשנת 1922 הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על השפה העברית כשפה רשמית בארץ ישראל, לצד האנגלית והערבית.

ראו גם

פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב

לקריאה נוספת

נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב-תרפ"ב (1881–1922), האקדמיה ללשון העברית, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה, עמ' 721–766, יד יצחק בן-צבי, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
מרים סנפיר, שוש סיטון, גילה רוסו – צימט, מאה שנות גן ילדים בארץ ישראל, עמ' 39–80, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
יעקב בן-יוסף, מלחמת השפות: המאבק לעברית, 1914, אוצר המורה, 1984. (הספר בקטלוג ULI)