קפריסין הבריטית

קפריסין הבריטית
Κύπρος (יוונית); Kibris (טורקית)

דגל סמל
המנון לאומי	אלוהים נצור את המלכה המנון
ממשל
משטר	פרוטקטורט (1878-1914) שטח כיבוש צבאי (1914-1925) מושבת כתר (1925-1960)
עיר בירה	ניקוסיה
היסטוריה
הקמה
הקמה	1878
פירוק
פירוק	1960
ישות קודמת	האימפריה העות'מאנית
ישות יורשת	הרפובליקה של קפריסין
אוכלוסייה בעבר	310,709, 529,972, 572,930 (נכון ל־1924, 1955, 1960 בהתאמה)
שונות

קרבות רחוב בניקוסיה, בשיא המתיחות באי, 1956

קפריסין הבריטית (באנגלית: British Cyprus) היא הישות המדינית באי קפריסין תחת שלטון האימפריה הבריטית. כפרוטקטורט בין השנים 1878 ל-1914; כשטח כיבוש צבאי בין השנים 1914 ל-1925 וכמושבת כתר מ-1935 ועד קבלת העצמאות ב-1960.

פרוטקטורט

קפריסין הייתה חלק מן האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים, שהובסו במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), ביקשו את תמיכתה של בריטניה בקונגרס ברלין. בתמורה הם חתמו איתה ב-4 ביוני 1878 על הסכם סודי, שנודע לאחר מכן כ"חוזה קפריסין", אשר העביר את האי לשלטון חסות בריטי. הבריטים זכו לשליטה רחבה באי וניהולו, באופן בלתי-פורמלי, ותחת פיקוח של האימפריה העות'מאנית. בריטניה ראתה בקפריסין נכס אסטרטגי להגנה על תעלת סואץ – הנתיב החשוב ביותר להודו, הקולוניה החשובה ביותר שלה.

כיבוש צבאי ומושבת כתר

בעקבות הכרזת מלחמת העולם הראשונה הצטרפה האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז ב-5 בנובמבר 1914. בתגובה, הכריזה בריטניה על סיפוח מיידי ומלא של האי לאימפריה הבריטית, תחת שלטון צבאי. לאחר ששליטת בריטניה באי אושררה גם בהסכם סוור (1920) וגם בהסכם לוזאן (1923), הכריזה בריטניה על האי כמושבת כתר ב-1 במאי 1925.

כמושבת כתר התמנו לאי מושלים כלליים אזרחים, במקום הנציבים הצבאיים שמשלו באי לפני כן. את האי ניהלה מועצה מחוקקת שבה היו חברים תשעה יוונים-נוצרים, שלושה מוסלמים ושישה פקידים בריטים. למושל הייתה שמורה זכות וטו על כל החלטה של להמועצה. ככלל, החברים המוסלמים הצביעו תמיד לצד הבריטים.

ב-1928, על אף חמישים שנים של שלטון בריטי באי, לא ניכרה כמעט בכלל השפעה תרבותית בריטית. בתי הספר המוסלמים חינכו את תלמידיהם ברוח האסלאם וכיוונו את העילית ללימודים בקושטא. בתי הספר היווניים היו שייכים לכנסייה היוונית אורתודוקסית וחינכו את העילית ללימודים באתונה. שפה העילית הייתה צרפתית ולא אנגלית.

בתקופה זו, מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949, פעלו באי מחנות מעצר עבור מעפילים יהודים לארץ ישראל.

ה"אנוסיס" - הצעת איחוד קפריסין ויוון

ב-1948 הציע פבלוס, מלך יוון לספח את קפריסין ליוון. ב-1950 ערכה הכנסייה היוונית אורתודוקסית משאל עם בקרב תושבי האי ו-97% מן המצביעים (שהיו יוונים נוצרים, האוכלוסייה הטורקית-מוסלמית לא השתתפה במשאל) הצביעו בעד סיפוח ליוון. רעיון ה"אנוסיס" ("איחוד", ביוונית Ένωσις) הפך לדרישה מן הקהילה הבינלאומית והוכר כתביעה מבריטניה באומות המאוחדות. במקביל החלו פעולות צבאיות של המחתרת היוונית-נוצרית אאוקה (EOKA) כנגד מטרות בריטיות באי וכנגד מוסלמים ממוצא טורקי, שהשיבו מלחמה.

מצב החירום בקפריסין

בין השנים 1955 עד 1959 הכריזו הבריטים על מצב חירום באי (באנגלית: Cyprus Emergency; ביוונית: Απελευθερωτικός Αγώνας της Κύπρου - "מאבק השחרור של קפריסין") בעקבות פעילות צבאית של מחתרת אאוקה מחד ושל חמושים מוסלמים ממוצא טורקי בתמיכת טורקיה מאידך; כמו כן הצטרפה למאבק האלים גם מפלגה קומוניסטית קפריסאית כצד נוסף בעימות. הסכסוך שכוון בעיקר לקבלת עצמאות מבריטניה היה גם בעל אופי בין-עדתי עוצמתי, ואף שדוכא בהצלחה בידי כוחות בריטיים הביא לבסוף לעצמאות קפריסין.

ממשלת בריטניה נכנסה במשא ומתן המורדים, בעוד המושל ג'ון הארדינג נקט במקביל בצעדים מחמירים כדי לשפר את המצב הביטחוני ולמגר את ארגון אאוקה. עוצר הוטל לעיתים קרובות, נפתחו מחנות מעצר, התבצעו מעצרים לא מוגבלים ללא משפט והוטל עונש מוות על מי שנשא נשק או חומר העשוי לשמש בהכנת פצצה. חלק מההוצאות להורג עוררו זעם רב בקפריסין ובעולם. הארדינג ניסה להגיע למשא ומתן עם הארכיבישוף מקאריוס השלישי, אשר היה מתון יחסית, ומשזה נכשל, הגלה את מקאריוס מהאי. ב-21 במרץ 1956 ניסה ארגון אאוקה להתנקש בחייו של הארדינג, אולם פצצת הזמן שהונחה מתחת למיטתו לא התפוצצה. בעקבות כך הציע הארדינג פרס של 10,000 לירות שטרלינג על ראשו של הגנרל גאורגיוס גריבאס, מנהיג אאוקה. אל מול הביקורת הגוברת בבריטניה ובעולם כנגד המדיניות הברוטלית שלו שנתפסה כלא-יעילה, התפטר הארדינג מהתפקיד ב-22 באוקטובר 1957. מכאן נפתחה הדרך להחזרת הארכיבישוף מקריוס ותחילת משא ומתן שהוביל לבסוף להסדר לפיו יוון וקפריסין לא תאוחדנה, עקב הפגיעה שיש בכך כנגד האוכלוסייה המוסלמית, אולם קפריסין תוכל לזכות בעצמאות כישות דו-לאומית.

קבלת העצמאות

ב-19 בפברואר 1959 נחתם הסכם לונדון ציריך, שקבע שקפריסין תהיה מדינה עצמאית, לאחר התנגדות בריטית וטורקית לאיחוד האי עם יוון. ב-19 באוגוסט 1960 העניקו הבריטים עצמאות לרפובליקה של קפריסין בראשה ניצב הארכיבישוף מקאריוס השלישי. בשל חשיבותם האסטרטגית נקבעו הבסיסים הצבאיים אקרוטירי ודקליה כשטחי בסיס ריבוניים בריטיים, כמובלעות בתוך השטח הריבוני של הרפובליקה.

רשימת המושלים הכלליים

שם	תחילת כהונה	סיום כהונה	הערה
מלקולם סטיבנסון	10 במרץ 1925	30 בנובמבר 1926	המושל הכללי הראשון. לפני כן היה המזכיר הראשי (1917–1920) והנציב העליון (1920-1925) בשנות הממשל הצבאי.
רונלד סטורס	30 בנובמבר 1926	29 באוקטובר 1932
רג'ינלד אדוארד סטאבס	29 באוקטובר 1932	8 בנובמבר 1933
ריצ'מונד פאלמר	8 בנובמבר 1933	4 ביולי 1939
ויליאם דניס באטרשיל	4 ביולי 1939	3 באוקטובר 1941
צ'ארלס קמפבל וולי	3 באוקטובר 1941	24 באוקטובר 1946	מלחמת העולם השנייה
רג'ינלד פלטשר	24 באוקטובר 1946	4 באוגוסט 1949
אנדרו בארקוורת' רייט	4 באוגוסט 1949	1954
רוברט פרסיוול ארמיטג'	1954	25 בספטמבר 1955
ג'ון הארדינג	25 בספטמבר 1955	22 באוקטובר 1957	התמודד עם דיכוי המהומות
יו פוט, ברון קרדון	3 בדצמבר 1957	16 באוגוסט 1960	המושל הכללי האחרון

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קפריסין הבריטית בוויקישיתוף

• השלטון הבריטי בקפריסין
• מידע על קפריסין הבריטית, באתר האימפריה הבריטית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31223770קפריסין הבריטית