לודוויג השני, מלך בוואריה
 | |||||||
| לודוויג השני, מלך בוואריה | |||||||
| לידה |
25 באוגוסט 1845 מינכן, ממלכת בוואריה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
13 ביוני 1886 (בגיל 40) אגם שטרנברג, האימפריה הגרמנית  | ||||||
| מדינה | בוואריה | ||||||
| מקום קבורה | מינכן | ||||||
| שושלת בית ויטלסבאך | |||||||
| |||||||
| |||||||
לודוויג השני, ידוע גם כלודוויג פרידריך וילהלם או לודוויג המשוגע (25 באוגוסט 1845 - 13 ביוני 1886), היה מלך בוואריה החל משנת 1864 ועד למותו.
ביוגרפיה
לודוויג נולד ב-25 באוגוסט 1845 בארמון נימפנבורג (כיום חלק מהעיר מינכן) למקסימיליאן, נסיך הכתר הבווארי ולנסיכה מריה מפרוסיה, ובשנת 1848 הוכתר אביו למלך בוואריה. הוא גדל כילד מפונק בחצר הוריו, וספג במשך תקופה ארוכה את עובדת היותו בעל עוצמה רבה כשליט הבא של בוואריה. תקופה זו הניחה את היסודות להתנהגותו בהיותו אדם בוגר, התנהגות המוגדרת לרוב כ"משונה". סניגוריו המודרניים של המלך תולים את אשמת היותו אדם מוזר, מתנזר ומתבודד בחינוכו המלכותי הקפדני, בדומה לבני משפחת המלוכה הבריטית של ימינו. רוב ילדותו עברה עליו בחברת חבר קרוב יחיד, יחדיו האזינו ליצירותיו של ריכרד וגנר אשר היה נערץ על שניהם. את שאר זמנו בילה הנסיך עם בת דודתו הנסיכה סיסי.
בהיותו בן 19 מת אביו ולודוויג הוכתר למלך בוואריה. צדודיתו הנאה וגילו הצעיר הקנו לו פופולריות רבה בתחומי מלכותו ומחוצה לה. אחת ההחלטות הראשונות של לודוויג כמלך הייתה הכרזה על היותו פטרון רשמי למושא הערצתו ווגנר. מיד עם המלכתו החל לקדם את עמדתו לפיוס בקרב מדינות גרמניה השונות.
תקופת תחילת כהונתו של המלך הצעיר נסובה סביב הבאתו לעולם של יורש למלכות ובחינת מהות היחסים של ממלכתו עם פרוסיה המיליטנטית. שתי מטרות אלו עמדו מאחורי אירוסיו לסופי דוכסית בוואריה, אשר הייתה בת דודתו ואחותה של חברת ילדותו הנסיכה האוסטרית סיסי. האירוסים לבת אצולה אוסטרית העידו על תמיכתו באוסטריה במאבקה הפוליטי מול פרוסיה. אירוסיהם של השניים הוכרזו בפומבי ב-22 בינואר 1867, אך לאחר מספר דחיות של תאריך החתונה, ביטל לבסוף המלך את כוונת הנישואים שלו באוקטובר של אותה השנה, על רקע חוסר נאמנות של אשתו לעתיד. בהמשך חייו לא התחתן ולא היה בקשר קרוב עם אשה.
על אף צידודו באוסטריה בעת מלחמתה בפרוסיה, הוא החליף צדדים בזריזות ועבר, בשנת 1867, לתמוך בפרוסים לאחר תבוסתה של אוסטריה במלחמה, והמשיך לעמוד לצד הפרוסים גם בעת מלחמת פרוסיה צרפת.
לבקשתו של מנהיג פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, הוא אישר בשנת 1870 איגרת אשר קראה ליצירת אימפריה גרמנית. בתמורה להסכמתו להפוך לחלק מאימפריה שכזו נערכו מספר שינויים קטנים בשטחה של ממלכתו, שינויים אשר סתרו את שאיפתו להתפשטות טריטוריאלית רחבת היקף.
כישלונותיו בחייו האישיים ובתחום הטריטוריאלי העצימו את עגמומיותו הטבעית של המלך. ככל שחלף הזמן הוא נעשה מתבודד יותר ויותר, והתנהגותו הפכה לאכזרית ומוזרה, כך למשל נדרשו משרתיו לערוך את ארוחותיו על שולחן מזהב ולהכניסו לחדרו דרך פתח הקבוע ברצפה כדי שלא יראה אותו איש באכילתו, את פקודותיו אליהם היה מוסר מאחורי פרגוד וכשאחד מהם לא השביע את רצונו פקד להפשיט מעליו את עורו בעודו חי.
בשנות השמונים של המאה ה-19 פרש להתבודדות כמעט מוחלטת בהרי האלפים. בתקופת ההתבודדות היה עיקר עיסוקו של המלך בבניית טירות אגדתיות יקרות, יחד עם האדריכל כריסטיאן יאנק, אשר שימשו זירה חלומית לשיגיונותיו בדבר היותו שליט כל יכול השולט בממלכה קסומה והמשתייך לזרעו של המלך לואי הארבעה עשר מצרפת.
ב-10 ביוני 1886 הכריזה ממשלת בוואריה באופן רשמי על היות המלך בלתי שפוי ובלתי ראוי להחזקת סמכויות שלטוניות כלשהן, ועל מינוי דודו לואיטפולד לעוצר רשמי של הממלכה. הפרופסור ברנרד פון גודן הסביר את קביעתו לאי השפיות של המלך בתיאורים שקריים ומוזרים שהאחרון נתן לגבי אויביו, על אף שמעולם לא פגש או בחן את לודוויג עצמו. כיום ישנם היסטוריונים הטוענים כי לודוויג היה שפוי לחלוטין והופלל כבלתי שפוי כחלק מקשר שנקשר נגדו.
מאסרו של המלך הפופולרי נועד להיות פעולה חשאית על מנת למנוע התמרמרות בקרב העם שרחש לו חיבה עזה, וכמו יתר חייו של המלך התגלגל להיות אירוע מוזר ביותר. כשהגיעה המשלחת הרשמית לטירתו המבודדת של המלך על מנת לאוסרו, התייצבה מולם ברונית נאמנה למלך אשר נופפה לעברם במטרייתה ובתארי האצולה שברשותה, ומנעה מהם את הכניסה לטירה. השמועה אומרת כי באותו הזמן הסתגר המלך בפנים הטירה ושיגר הוראות ובהן עונשים שונים ומשונים כנגד שרי ממשלתו ה"בוגדניים". כאשר נפוצה השמועה על מאסרו הקרוב של המלך החלה נהירה המונית של איכרים לטירתו הממוקמת בקרבת הכפר הוהנשוואנגאו כדי להגן על מלכם. תוכניתם של האיכרים הייתה ליצור סביבו טבעת אנושית אדירת ממדים אשר תאפשר לו לחצות את הגבול הסמוך ולנוס מהממלכה, אך המלך סירב לצעד זה. גדוד מצבא הממלכה הועבר לקרבת הטירה אולם פעילותו נמנעה על ידי הממשלה. לפני מאסרו ניסה המלך לפרסם קריאה לעם הבווארי אשר תוכנה היה:
- "בכוונת הנסיך לואיטפולד להתקומם ולעצור את מדינתי מבלי שנתתי את הסכמתי לכך. ממשלתי הוזנה במידע שקרי ומסולף לגבי מצב בריאותי ואולי אף בכוונות בוגדניות כנגד עמי האהוב... דורשני מכל אזרח בווארי נאמן להתייצב לעזרתי. אנא התייצבו לעזרתי ומינעו את הבגידה במלך ובממלכתו". (פורסם לזמן קצר בעיתון העיר במברגר ב-11 ביוני 1886, ונגנז מיד עם הפצתו הפומבית של העיתון).
קריאות עזרה דוגמת זו יורטו בידי המודיעין החשאי הבווארי אשר מנע מהמלך כל סוג של תקשורת עם העם. המלך גם דחה את הצעתו של ביסמרק להופיע במינכן ולהוכיח לעם שהוא שפוי לגמרי ובכך לעורר את תמיכת העם בו. בבוקר 12 ביוני הגיעה משלחת שנייה מטעם הממשלה לשערי טירת נוישוונשטיין. המשלחת אסרה את המלך בשנתו בשעה 4 לפנות בוקר, ולקחה אותו למקום מעצרו בטירת ברג.
נסיבות מותו של המלך נשארו אפופות מסתורין עד לימינו. ב-13 ביוני בשעה שש ושלושים בערב, הביע לודוויג בפני שוביו את רצונו לצאת להליכה בטבע יחד עם הפרופסור גודן שהפך במרוצת הזמן לרופא המטפל בשיגעונו ואשר סירב להמצאות מלווים בשעת הטיול האמור. לאחר רדת החשיכה, מאחר שהמלך לא שב מטיולו, החלו חיפושים אחריו. גופתו נמצאה בשעה 11:30 בלילה, כשהיא טבועה לצידה של גופת הפרופסור בסמוך לגדת אגם שטרנברג (Starnbergersee).
לאחר שגופתו הוצגה לקהל הרחב בארמון ברג, נקבר המלך ב-19 ביוני בקריפטה של כנסיית מיכאל ה"קדוש" במינכן.
מורשתו של המלך
לודוויג זכור כאחד המלכים יוצאי הדופן בתולדות גרמניה, והוויכוח לגבי האופן בו יש לשפוט אותו ואת מעשיו נמשך עד לימינו. בקרב נתיניו אין ויכוח לגבי הפופולריות העצומה אשר רכש, הנובעת ככל הנראה מהימנעותו מיציאה למלחמה ומזהירות בכספי הציבור. לודוויג נמנע מלצאת למלחמה, אם מסיבת היותו פציפיסט ואם מפאת חוסר העניין שלו בתחום הפוליטי, למרות המלחמות הרבות שהיו באזור בתקופת שלטונו ובכך העניק לתושביו עידן של שלום ושגשוג. הסיבה השנייה לאהדת הציבור לה זכה היא הימנעותו משימוש בכספי קופת המדינה לצורך מימון בניית טירותיו הרבות. השימוש בהונו הפרטי לצורך הבניה הקל על קופת המדינה ועל משלמי המיסים. יתר על כן, מפעלי הבנייה העצומים אותם הנהיג היוו תמריץ נאה לכלכלת הממלכה.
אולם, בזבוז ההון המשפחתי של המלך על יצירות אמנות וארכיטקטורה הכעיסו רבות את קרוביו, ולא פעם עלה החשד כי מותו בטביעה לא היה תאונה. טענה זו לא הוכחה מעולם, אולם היות המלך שחיין מצטיין והעובדה שמי האגם במקום בו טבע הגיעו אך לגובה מותניו מחזקים עובדה זו. באופן אירוני משהו, מפעלי הבניה של המלך שכמעט והביאו לפשיטת רגל למשפחתו, משמשים היום כאחד ממקורות ההכנסה הראשיים בבוואריה בהיותם אתרי תיירות מהמעלה הראשונה בגרמניה.
לודוויג והיהודים
על אף העובדה שלודוויג היה ממעריצי המלחין האנטישמי ריכארד ואגנר, הוא עצמו פעל לקידום האמנציפציה ליהודים בבוואריה, שהחלה בדור שלפניו, וגילה הסתייגות תקיפה כלפי האנטישמיות. כאשר מימן לודוויג את הפקת האופרה פרסיפל של וואגנר הוא הורה כי היא תבוצע על ידי בית האופרה של מינכן, אשר המנצח הראשי שלה היה היהודי הרמן לוי. ואגנר התנגד בתוקף לכך כי הניצוח על האופרה הטעונה במוטיבים נוצריים רבים יופקד בידיו של יהודי, והביע את התנגדותו זו בפני המלך לודוויג. כפשרה העלה וואגנר את הרעיון כי לוי יתנצר לפני כן, וזכה לסירוב. בתשובתו לואגנר ענה לודוויג כי "כל בני האדם הם אחים בבסיסם", אך וואגנר הפגוע ענה כי לדעתו "הגזע היהודי הוא אויב מולד של האנושות".[1]
לודוויג ויחסו לאמנות
המלך לודוויג היה ידוע ביותר ביחסו לאמנות ושימש פטרון לאמנים רבים, הראשון שבהם היה ריכארד ואגנר. המלך העריץ את יצירותיו של ואגנר עוד מילדות, ובהשראתו עיצב את טירותיו המפורסמות. כחלק מהמחוות שנקט המלך אל בן חסותו היו הקמת בית האופרה של ביירוית, שם הציג המלחין את יצירותיו, וכן הזמנתו לגור בטירותיו החדשות ולחיות על חשבונו. הוא פיתח מאד את האמנות בעיר מינכן והעלה אותה לדרגה של אחד ממרכזי התרבות הגדולים בגרמניה.
טירות
מפעלי הבנייה של לודוויג השני כללו מספר טירות אשר נבנו בפועל, וכן מספר טירות אשר בנייתן מעולם לא החלה. במוזיאון לודוויג השני שבהרנכימזה (Herrenchiemsee) מוצגות תוכניות לבניית טירות נוספות והמשך בנייתן ופיאורן של אלו הקיימות.
הטירות אשר נבנו על ידי לודוויג השני:
- נוישוונשטיין (Neuschwanstein - "אבן הברבור החדשה"). מבצר בסגנון הרומנסק, אשר מכיל השפעות ביזנטיות וגותיות, אשר הוקמה בסמוך לטירת אביו בהוהנשוואנגאו. פנים הטירה מעוטר בציורים המתארים סצינות מתוך האופרות של ואגנר, כמו גם מוטיבים קתוליים אשר ככל הנראה באו לתמוך את אמונתו הדתית המעורערת של לודוויג. הטירה, אשר בנייתה הופסקה עם מותו של המלך מהווה כיום את אחד מאתרי התיירות החשובים ביותר בגרמניה.
- לינדרהוף (Linderhof) - זוהי טירה מצועצעת בסגנון נאו רוקוקו אשר מוקפת גנים רחבי ידיים. הטירה כוללת בקתה הבנויה על עץ מלאכותי ומערה מלאכותית ענקית, בה הושרו אופרות בתוך אגם תת-קרקעי אשר הואר באמצעות חשמל - מותרות מלכותיות באותו הזמן. ציורי הקיר שבטירה ממחישים את זיקתו של לודוויג למלכי בית בורבון הצרפתים. לודוויג ראה את עצמו כ"מלך הירח", צל רומנטי לדמותו של "מלך השמש" - לואי הארבעה עשר.
- הרנכימזה (Herrenchiemsee) - טירה זו היא תעתיק של ארמון ורסאי שבצרפת. הטירה שוכנת על אי בודד באמצע אגם גדול. מרבית הטירה לא הושלמה מעולם ולודוויג לן בה לילה אחד בלבד.
- פאלקנשטיין (Falkenstein) - טירה אשר מעולם לא נבנתה, ואשר הוצגה באחד מציוריו של כריסטיאן יאנק כטירה אשר הייתה יותר "אגדתית" מאחותה נוישוונשטיין.
מסדר הגוגלמאנר
מסדר הגוגלמאנר- Guglmänner- הוא מסדר גרמני סודי אשר טוען כי תפקידו לשמר את זיכרון המלך לודוויג השני. הם מבצעים לכבודו טקסים במקום בו טוענים כי הוא קברו האמיתי, לבושים שחורים ונושאים צלבים. דרישתיו הפוליטית של המסדר הסודי קרובות לאלה של מפלגת בוואריה הגרמנית והם דורשים אוטונומיה לחבל בוואריה וכי תמונתו של המלך לודוויג השני תוטבע על מטבעות האירו.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ John Deathridge, Wagner Beyond Good and Evil, University of California Press, 2008, p. 163
| לודוויג השני, מלך בוואריה בית ויטלסבאך נולד:25 באוגוסט 1845 מת:13 ביוני 1886 | ||
| מקסימיליאן השני | ממלכת בוואריה 1864–1886 |
אוטו |
25918196לודוויג השני, מלך בוואריה