כלילה ודמנה
כלילה ודמנה (בערבית: كليلة ودمنة; ידוע גם בשם משלי בידבה) הוא חיבור הודי עתיק הכולל אוסף של משלי חיות המשולבים זה בזה, ומטרתו להעניק מוסר השכל, הדרכה פוליטית וכללי התנהגות לשליטים ולאדם בכלל. היצירה נחשבת לאחת מיצירות המופת של הספרות העולמית והשפיעה רבות על מסורות סיפור סיפורים במזרח ובמערב.
תולדות הספר והתפתחותו
מקורו של הספר הוא בחיבור ההודי העתיק "פנצ'טנטרה" (Pañcatantra), שנכתב במקור בסנסקריט בהודו בסביבות המאה ה-3 או ה-4 לספירה. על פי המסורת, הספר חובר על ידי הפילוסוף ההודי בידבה (או ביידבא) עבור המלך דבשלים, במטרה להנחותו בדרכי השלטון הנבונה והמוסר. החיבור עבר גלגולים רבים לאורך הדורות:
- תרגום לפרסית
- במאה ה-6 (סביב שנת 570) לספירה, שלח המלך הסאסאני ח'וסרו אנושירוואן את רופאו בורזויה להודו כדי להשיג את הספר ולתרגמו לפהלווית (פרסית עתיקה). ברזויה אף הוסיף לספר הקדמה ביוגרפית.
- תרגום לערבית
- במאה ה-8 (סביב שנת 750 לספירה), תורגם הנוסח הפרסי לערבית על ידי עבדאללה אבן אל-מוקפע, סופר פרסי שהתאסלם. גרסתו של אבן אל-מוקפע היא שהפכה לבסיס למרבית התרגומים והעיבודים המאוחרים יותר בשפות רבות אחרות בעולם המוסלמי ובאירופה. אבן אל-מוקפע הוסיף לחיבור תוכן מקורי משלו, כולל הפרק על משפטו של דמנה.
- תרגומים נוספים
- הספר תורגם לאורך הדורות לסורית עתיקה, יוונית, ספרדית עתיקה, לטינית ולשפות אירופיות ואיסלאמיות רבות. קיימת גרסה סורית עתיקה מהמאה השישית וגרסה מאוחרת יותר מהמאה ה-10 או ה-11 שנתגלתה במנזר במרדין.
כלילה ודמנה בספרות היהודית
הספר זכה למקום של כבוד בתרבות היהודית לאורך הדורות, וחוקרים מצביעים על כך שהתיווך היהודי היה גורם מרכזי בהפצת היצירה באירופה הנוצרית.
- בספרות הגאונים
- הספר מוזכר בשם "כתאב כלילה ודמנה" בתשובות הגאונים (ביניהם רב האי גאון) בהקשר ל"משלות שועלים", שם מצוין כי יש בו "מוסרין ודברי חכמה ומליצה"[1].
- התייחסויות בקרב הראשונים
- רבי אברהם אבן עזרא מזכיר את הספר בחיבוריו ומציין מסורת לפיה יהודי היה זה שהביא את הספר (ואת הספרות ההודית) לעולם הערבי. כמו כן, הספר מוזכר או מצוטט בכתביהם של ר' זרחיה היווני (בספר הישר המיוחס לרבינו תם), ר' קלונימוס בן קלונימוס, ר' אברהם ביבאג'י, ור' יצחק אבן סהולה (שכתב את "משל הקדמוני" כדי להציע חלופה יהודית לספרות משלים זו).
תרגומים לעברית
הספר תורגם לעברית מספר פעמים במהלך ימי הביניים ובעת החדשה:
- תרגום רבי יואל (המאה ה-12)
- תרגום פרוזאי המיוחס לחכם בשם רבי יואל, שלא ידוע עליו רבות. תרגום זה שימש בסיס לתרגומו הלטיני המשפיע של יוחנן מקפואה ("Directorium Vitae Humanae"), שהיה יהודי מומר.
- תרגום ר' יעקב בן אלעזר (המאה ה-13)
- המשורר והמדקדק יעקב בן אלעזר מטולדו עיבד את הספר לעברית בסגנון של פרוזה מחורזת (מקאמה). בן אלעזר "ייהד" את היצירה על ידי שילוב פסוקים מהתנ"ך ושינויים תאולוגיים שהתאימו את תוכן המשלים להשקפה היהודית הרבנית (כגון דגש על שכר ועונש והשגחה אלוהית).
- תרגום אברהם אלמאליח (1926)
- תרגום מודרני מהנוסח הערבי שיצא לאור בהוצאת "דביר". המתרגם הודה לחיים נחמן ביאליק על עריכת התרגום והכשרתו לדפוס. בשנת 1992 יצא נוסח עברי חדש של עירית שילה בהוצאת דביר.
מבנה הספר ותכניו
הספר בנוי בשיטת "סיפור בתוך סיפור" (מבנה המזכיר בובות מטריושקה), כאשר מסגרת הסיפור המרכזית כוללת דיאלוג בין מלך לפילוסוף.
- דמויות הכותרת
- כלילה ודמנה הם שני תנים (במקורות מסוימים שועלים) המשרתים בחצרו של האריה, מלך החיות. כלילה מייצג את הדמות הזהירה והמסתפקת בחלקה, בעוד דמנה מייצג את הדמות השאפתנית והתככנית, שפעולותיה מובילות בסופו של דבר לאסון.
- המשל המרכזי
- הפרק המפורסם ביותר עוסק בסכסוך שדמנה יוצר בין האריה לבין השור (שנזבה), שהיו ידידים קרובים. דמנה, מתוך קנאה, זורע ביניהם פירוד במרמה וגורם למלך להרוג את השור. בגרסתו של אבן אל-מוקפע (ובעקבותיו בגרסאות היהודיות), דמנה עומד למשפט על פשעיו ובסופו של דבר מוצא להורג.
- תמות מרכזיות
- הספר עוסק בענייני מדינאות, נאמנות ובגידה, הסכנות שבחנופה ועצות אחיתופל, וחשיבותו של התא המשפחתי והחברתי. בן אלעזר, בעיבודו העברי, הוסיף נדבכים של תאודיציה (הצדקת הדין) והדגיש כי הסבל בעולם הוא תוצאה של חטא.
מורשת והשפעה
"כלילה ודמנה" נחשב לאבן יסוד בספרות ה"מוסר למלכים" (Mirror for Princes) ושימש במשך מאות שנים כמדריך לממשל ולמוסר עבור האצולה והשכבות המשכילות. השפעתו ניכרת ביצירות מופת מאוחרות יותר, כגון "סיפורי קנטרברי" של צ'וסר, "דקאמרון" של בוקאצ'יו ומשלי לה פונטיין. בספרות העברית של ימי הביניים, השפעת הספר ניכרת ב"משלי שועלים" של ר' ברכיה הנקדן ובחיבורים מוסריים נוספים.