יציאת מצרים במחקר

יציאת מצרים היא מאבני היסוד באמונה היהודית, התיאור בתורה ובחז"ל כולל תיאור של אירועים על-טבעיים בקנה מידה עצום: מכות מצרים, קריעת ים סוף, בריחה של מיליוני עבדים ממצרים ומסע ארוך ורצוף-ניסים במדבר. ארכאולוגים וחוקרי מקרא מנסים לגלות באופן מדעי פרטים נוספים אודות התיאור המקראי של יציאת מצרים.

במאה העשרים ואחת קיימות דעות כפרניות בין החוקרים הטוענות כי סיפור יציאת מצרים לא היה, אולם בערך זה יוצגו כלל ההיבטים הנחקרים מתוך נקודת ההנחה הטבעית והאבסולוטית כי יציאת מצרים התרחשה כמתואר בתורה שנכתבה על ידי משה רבנו מפי הקב"ה.

ממצאים התואמים לסיפור יציאת מצרים

עצם שהותם של עמים שמיים במצרים אינה בלתי סבירה - קיימות ראיות למכביר לנוכחות אנשים ממוצא שמי במצרים, אם בציורי קיר ואם בסחורות ומכתבים המעידים על קשר עם מסופוטמיה וכנען (למשל במכתבי אל-עמארנה) וישנן עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (בדומה לסיפור המקראי על אחי יוסף)^{[דרוש מקור]} וכי התקיימה עיר בשם "פי רעמסס". גם השם שמופיע במקרא בהקשר ליוסף "צפנת פענח" נמצא בתיעוד המצרי מתקופה אחרת.^{[דרוש מקור]}

קיימות "טביעות אצבעות" יהודיות רבות בתרבות המצרית העתיקה, החל ממנהג ברית המילה המצרי, דרך תפילות דומות (הפסוק "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" עובד על ידי המצרים לשורה המופיעה באחד מהמנוניו של פרעה אחנתון "אתה אל יחיד ומלבדך אין אל אחר").

יש המשערים כי יציאת מצרים קשורה לגירוש החיקסוס על ידי פרעה יעחמס הראשון במאה ה-16 לפנה"ס. מעט לפני תקופתו של יעחמס התחוללה התפרצות געשית באי סנטוריני שגרמה לתופעות טבע קיצוניות באגן הים התיכון, כולל חשכה, התקררות קיצונית, גלי צונאמי וכדומה, ויש שרואים את התיאור המקראי של מכות מצרים כהסבר המטאפיזי של תופעות אלה.

פרעה של יציאת מצרים

בין החוקרים ישנם חילוקי דעות בדבר תארוכה המדויק. לפי חוקרים רבים, חסם תחתון (כלומר התאריך האחרון האפשרי) לתיארוך יציאת מצרים הוא בערך שנת 1230 לפני הספירה, שכן נתגלתה אסטלת מרנפתח. זו מצבת ניצחון מצרית מאת פרעה מרנפתח המזכירה את ישראל כעם היושב כבר בארץ כנען (באופן אירוני, אומרת המצבת: "ישראל אבד, זרע אין לו"). עם זאת, היו שטענו שאין ללמוד מאסטלה זו, והעלו השערה שמא היא מתייחסת לעם אחר בשם דומה (כגון יזרעאל), או שאולי פרעה ראה בבריחתם של ישראל למדבר את "אובדנם". לשיטתם של האחרונים, התרחשה יציאת מצרים בערך בזמן האמור.^{[דרוש מקור]}

השושלת ה-18

יעחמס הראשון

לעיתים מזהים את יעחמס הראשון עם הפרעה של יציאת מצרים - זאת בעיקר מבין אלה שמזהים את החיקסוס עם אבותיהם של מי משבטי ישראל. הרמזים העיקריים המצביעים על היותו הפרעה של יציאת מצרים, לפי שיטה זו, הם:

• יעחמס היה הפרעה הראשון שהצליח להביס את החיקסוס, לכבוש את בירתם אווריס, ולהבריח אותם ממצרים - וידוע שבזמנו חלקם אף נמלטו ממצרים לכנען ומצאו מקלט בשרוחן, ואולי גם במקומות אחרים.
• בתקופתו של יעחמס אירע אסון טבע קיצוני במצרים העתיקה שמתואר באסטלת הסערה. האסטלה נחקרה ב-1992 ו-2009 בידי דונלד רדפורד וריצ'רד פרוינד בהתאמה, ויש הקושרים את האסון המתואר בה עם התפרצות הר הגעש סנטוריני שאירעה כנראה בסמוך או במקביל לתקופה זו;
• בנו הבכור של יעחמס הראשון נפטר בגיל צעיר מסיבה לא ברורה;
• הפרעה יעחמס הראשון הקים לראשונה את הצבא הסדיר של מצרים והשתמש בצורה נרחבת בכרכרות, כך שתיאורי המקרא אודות צבא מצרים יכולים להיות מתאימים לתקופתו או ממשיכיו;
• הפרעה יעחמס היה ממקימי השכבה הראשונה של ערי מסכנות בצמוד לעיר הבירה של החיקסוס אווריס. השמות "פיתום ורעמסס" המוזכרים במקרא מצביעים לכאורה על תקופת רעמסס השני - שקבע את בירתו פר-רעמסס במקום בו שכנה לפנים בירת החיקסוס, אווריס - אך ייתכן שהשמות "פיתום ורעמסס" הוכנסו לסיפור התנ"כי רטרואקטיבית, באופן אנכרוניסטי, בתקופות מאוחרות יותר.
• בשלהי תקופתו התחוללה בכנען תקופת המעבר שבין תקופת הברונזה התיכונה לתקופת הברונזה המאוחרת. תקופה זו מתאפיינת בהרס ניכר ביותר של רוב הערים והיישובים בכנען. יישובים רבים נהרסו ולא נושבו מחדש, וגם אלה שנושבו לא חזרו לגודלם המקורי. בחפירות ארכאולוגיות נמצא שתופעת ההרס היא תופעה כללית ואין כמעט יישוב שנחפר שאין בו סימני הרס בתקופה זו. סימני הרס גדולים נמצאו באתרים הבאים: יריחו, תל בית מירסים, שכם, עכו, מגידו, חצור, דן, תל אל-פארעה (דרום), ותל אל עג'ול; ובסה"כ מתוך 54 יישובים חפורים מסוף תקופת הברונזה התיכונה רק 22 נבנו בתקופת הברונזה המאוחרת. לרוב נהוג לייחס את ההרס הזה למסע הכיבוש המצרי של יעחמס, ברם ייתכן גם שחלק מהחורבנות הם תוצאה של התערערות המצב בארץ עקב גלי פליטים שהיגרו אז לכנען ממצרים, ושחלק מהחורבנות הללו הם שעומדים בבסיס המסורות על מלחמות שונות כנגד ערי הכנענים המבוצרות בארץ ישראל (חלק מהערים המבוצרות שנזכרות בסיפורי הכיבוש, כגון יריחו וחברון, נחרבו לאחרונה רק בתקופה זו, ומאז לא יושבו או בוצרו מחדש בתקופות הכנעניות המאוחרות יותר, שקדמו להתיישבות הישראלית שם).

אמנחותפ הראשון

יש המצביעים על בנו של יעחמס הראשון, שנקרא אמנחותפ הראשון, כפרעה אפשרי של יציאת מצרים - זאת לאור כך כי גם אמנחותפ היה שותף למאבק נגד החיקסוס. כך ייתכן כי אביו יעחמס הראשון היה "הפרעה שלא ידע את יוסף" ודיכא את בני ישראל (המזוהים עם החיקסוס לפי גישה זו) ואילו אמנחותפ הראשון עצמו היה זה שהתמודד עם מרד העבדים המדוכאים.

אמנחותפ השני

פרופ' יהודה אליצור משער כי יציאת מצרים אירעה בערך בימי אמנחותפ השני, והנדודים במדבר בימי תחותמס הרביעי. המלכים שלאחר תחותמס, אמנחותפ השלישי והרביעי, לא התעסקו בנעשה בארץ כנען, והותירו את הנעשה שם לידי השליטים המקומיים, מה שמתאים עם התיאור בספר יהושע, שבו לא מוזכרת לחימה במצרים. אליצור תמך את יתדותיו גם במכתבי אל עמארנה, מימי אמנחותפ השלישי והרביעי, שבהם מתלוננים השליטים הכנענים בפני המצריים על פלישת ה"ח'בירו", שלדבריו הם הם העברים, אשר פתחו במסע כיבושים בארץ כנען.

אליצור העלה אף השערה, כי לאור תיארוך זה מובנת מהפכתו של פרעה אח'נאתון (הוא אמנחותפ הרביעי), שנלחם באלילי מצרים והעלה דת חדשה, שבה אליל אחד. אח'נאתון היה כמה עשרות שנים לאחר יציאת מצרים (לתיארוכו של אליצור), ואם כן ייתכן שאמונה חדשה זו באה לו מן העברים ומן השפטים שחווה על בשרו מאת א-לוהיהם.

השושלת ה-19

רעמסס השני

הסברה שבעבר היתה "קונבנציונלית" וכיום כבר פחות מקובלת במחקר, היא שאירועים בבסיס יציאת מצרים התרחשו במאה ה-13 לפני הספירה, בתקופת רעמסס השני, אביו של מרנפתח. סברה זו מבוססת על כמה נקודות, ובהן:

• רעמסס השני נלחם רבות בנוודים מתמרדים בארץ כנען וערך מסעות נגד השוסים (שסו) שכמעט והגיעו לגבול מצרים, מלחמות שיכלו ליצור אי-שקט ואפשרויות התמרדות של העברים.
• רעמסס השני גם ידוע בתנופת הבנייה הגדולה שבזמנו, כאשר ללא ספק בנייה רבת-היקף הייתה כרוכה בשעבוד עבדים רבים.
• נתגלו תעודות מאותו זמן, המעידות על כך שבבנייני פרעה עבד שבט עבדים בשם "עפירו" - שם המזכיר את ה"עברים".
• נתגלה פפירוס שבו נותנת תחנת מעבר מצרית אשרה לאדומים לעבור, מה שמעיד על נדידת אוכלוסין חופשית באותו זמן.
• עוד ידוע, שרעמסס השני בנה מחדש את העיר פר-רעמסס שאותה קבע כבירתו, והרי זו אחת מהערים הבודדות שמוזכרות במקרא שנבנו על ידי העברים. כן מוזכרת גם העיר "פר אתֹם" בכתביו - אולי "פיתום" המקראית; והרי פיתום ורעמסס. הארכאולוג אולברייט ציין את העובדה כי עיר זו לא הוכרה בשם זה כבר מאתיים שנה לאחר זמן זה, מה שאישש לדבריו את קדמות הסיפור.
• התיארוך גם מפרש את המקומות הבודדים שבהם מעניק לנו הטקסט המקראי נקודות ציון בזמן, בצורה שתתאים לתאוריה האמורה. כך, בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה מתוארכת לשנת 480 שנה לצאת בני ישראל ממצרים (מלכים א', ו', א'). בפשטות לפי מספר שנים זה יש להקדים את תאריך היציאה בכמאתיים שנים, למאה ה-15 לפנה"ס, אך חוקרים רבים (בעקבות ולהאוזן) טענו שהוא מספר טיפולוגי המבטא הכפלה של שנים עשר הכוהנים הגדולים מאהרן ועד זמנו של שלמה (המוזכרים בדברי הימים א', ו', ל"ה-ל"ח) במספר עגול לשנות דור - 40 ("ארבעים שנה אקוט בדור" - תהילים צ"ה, י'), כאשר התקופה הייתה קצרה יותר, אם מניחים שדור אמיתי הוא כ-25–27 שנה. זמנו של שלמה ידוע (בקירוב) מתעודות חיצוניות על הדורות שלאחריו, וכך מגיעים בערך לתאריך המדובר. גם את המספר הנאמר בנאום יפתח על חלוף 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי (שופטים, י"א, כ"ו), המסייע אף הוא למספר של 480 שנה, הם מפרשים שלא כפשוטו.
• לדברי אותם החוקרים, התיארוך המוקדם למאה ה-15 לפנה"ס נתקל בבעיה שנראה לכאורה שעבר הירדן המזרחי לא היה מיושב באותו הזמן, והדבר עומד בסתירה למתואר בתורה על הקפת אותן ארצות מפחד מיושביהן.

פרופסור יהודה אליצור תקף את התאוריה המתארכת את יציאת מצרים לימי רעמסס השני. זאת, מכמה סיבות:

• פשוטו של מקרא מורה שבניית פיתום ורעמסס הייתה בתחילת השעבוד, ולא בסופו.
• רעמסס השני היה מלך תקיף, ששלט גם על הדרכים המובילות למצרים ונלחם אף בסוריה. קשה לתאר את יציאת מצרים והתנחלות בארץ כנען בתקופת כובש תקיף זה.
• הכרונולוגיה המקראית של 480 שנה תומכת בהקדמת תאריך היציאה למאה ה-15 לפני הספירה. ועל הטענה כי מדובר במספר טיפולוגי, טען אליצור כי בנוסף לכך שאין צורך לטעון זאת, דברי יפתח על 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי, משתלבים יפה עם המספר 480: 40 שנות נדודים + 300 שנה עד יפתח + 100 שנה עד דוד + 40 שנה עד מלכות שלמה = 480 שנה; ויש כאן אם כן שני עדים, שעל פיהם יקום דבר, ואין להניח ששניהם נקטו במספרים שונים שאינם מדויקים.

גאוגרפיה של יציאת מצרים

• "רייט" (Wright) בספרו "Biblical Archaeology Today" טוען שעל מנת לקבוע את תיארוך יציאת מצרים, צריך לקבוע קודם כל מאין יצאו בני ישראל, כלומר מהו מיקומה של ארץ גושן. בהנחה שארץ גושן הייתה בדלתה של הנילוס ("תל רוטאבה - ארטבי" זוהה כעיר רעמסס המקראית) אפשר לקבוע שהבניה שם לא התרחשה לפני השושלת ה-18. עיקר פעילות הבנייה הפרעונית התרחשה במצרים העליונה ורק מיעוטה בתחתונה.
• יוסף בן מתתיהו ותרגום השבעים מזהים את גושן-רעמסס עם הליופוליס-און באזור קהיר של היום.
• יש המצביעים על כך כי אין תיאור חד משמעי של מסלול הנדודים עד לכניסה לארץ-ישראל. הללו מבחינים בין שני תיאורי נדודים: לפי תיאור אחד, כשהגיעו בני ישראל לקדש ברנע (מערבית לגבול בין מדינת ישראל ומצרים היום, מעט צפונית לקו הרוחב של מצפה רמון) הם חצו את ארץ כנען, נלחמו בכנעני בערד, ניצחוהו, חצו את מדבר הנגב והגיעו עד להר ההר (סמוך לפטרה) על גבול ארץ אדום. לפי תיאור אחר, ניסו הישראלים לחדור לנגב מקדש, אך לאחר שנוצחו בידי הכנענים ירדו דרומה לכיוון ים סוף, ומשם פנו צפונית מזרחית לכיוון אדום. אמנם, זיהוי המקומות והמסלולים אינו ודאי, אך לדעת החוקרים המזהים את המסלולים כלמעלה, הרי שייתכן שהיו שני מסלולי כניסה לארץ, ולא אחד.
• לא ברור היכן שרידי מחנותיהם הגדולים, של אותם שש מאות אלף איש, אם הללו שהו במדבר 40 שנה (עם זאת, יהושע עציון מתאר בספרו ממצאים ארכאולוגיים שהוא מייחס לבני ישראל על סמך כרונולוגיה אלטרנטיבית שהוא הציע לכרונולוגיה המצרית המקובלת במחקר הארכאולוגי וההיסטורי).
• השליו מגיע באביב לחופים הצפוניים של סיני.
• הצירוף של ים וסוף (ים סוף) אינו קיים בחופי ישראל ובוודאי לא באזור יהודה אלא רק בלגונות שלחופי מצרים.^{[דרוש מקור]}

פרשנות למספרים בסיפור יציאת מצרים

משך השהייה במצרים

בכמה מקומות בתנ"ך נמנים הדורות ששהו בגלות מצרים, ומתברר שמדובר בשושלות קצרות. כך בדברי הימים א' ב': יהודה שיורד למצרים מוליד את פרץ שמוליד את "חצרון" שמוליד את "רם" שמוליד את "עמינדב" שמוליד את "נחשון", שהיה נשיא שבט יהודה במדבר. קשה מאוד להניח שחמשת הדורות, מיהודה ועד נחשון, נמשכו 430 שנה כפי שכתוב בתורה. ואכן כבר תרגום השבעים ומדרש סדר עולם רבה פירשו שהמספר 430 אינו מתייחס רק למשך ישיבת בני ישראל במצרים, והרש"ר הירש ביסס פרשנות זו על לשונם החריגה של הכתובים. עם זאת, ריבוי של 70 צאצאי יעקב בתוספת נשותיהם, לעם הכולל 600 אלף גברים בתוספת נשים וטף, תוך 210 שנים (משך הישיבה במצרים לפי פרשנות חז"ל) אינו אפשרי בצורה טבעית, ואכן המקרא מציג אותו כריבוי עצום ויוצא דופן.

ראו גם

• יציאת מצרים
• תורה ומדע

לקריאה נוספת

• יהודה אליצור, יציאת מצרים לאור ההיסטוריה, באתר "דעת"

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

יציאת מצרים במחקר42420135Q42417685