זיכר

זיכר (בערבית: ذِكْر, תעתיק מדויק: דִ'כְּר) הוא מושג באסלאם אשר משמעותו המילולית היא זֵכֶר, ומשמעותו השרעית היא זכירת והזכרת אללה, וכל מה שקשור אליו. הזיכר הוא אחת הפרקטיקות החשובות ביותר באסלאם, ולרוב נעשה באמצעות חזרה על מנטרות קצרות או חזרה על שמותיו של אללה, במחשבה או בדיבור. באופן מסורתי, המוסלמים נוהגים לספור את השמות של אללה או את המשפטים עליהם הם חוזרים על מחרוזת של חרוזי תפילה, או על אצבעות היד הימנית.

הגדרה

לפי מילון מריאם-ובסטר ההגדרה של זיכר היא "הנוסחה הטקסית של אחווה סופית הנאמרת במסירות בשבח אללה וכאמצעי להשיג חוויה אקסטטית".^[1]

לפי אינציקלופדית בריטניקה, זיכר הוא "תפילה טקסית או ליטאניה המתורגלים על ידי מיסטיקנים מוסלמים במטרה להאדיר את א-לוהים ולהשיג שלמות רוחנית".^[2] הגדרה מילונית אחרת היא שהזיכר "מייצג את הדרכים להזכיר את א-לוהים".^[3]

חשיבות

על פי המסורת האסלאמית, זכירת אללה - בריכוז ובמודעות, היא המטרה הסופית של כל מעשי הפולחן. אם הזַאכִּיר (ذَاكِر, זה שעוסק בזיכר) מתרכז באללה בלבו ובמעשיו, הוא יגיע לדרגה רוחנית כה גבוהה, עד כדי כך שהשטן לא יוכל לגבור עליו ולא יוכל לזכות בשליטה עליו. חלק מחכמי הדת האסלאמית אומרים שאם הלשון מדקלמת אך הלב חסר תשומת לב, ההשפעה והיתרונות של הזיכר פוחתות.

מוסלמים מאמינים שהזיכר הוא אחת הדרכים הטובות ביותר להגיע לרמות הגבוהות יותר בגן העדן, ולהאדיר את ייחוד השם.

הקוראן כזיכר

קריאת הקוראן בדבקות נחשבת לאחת הדרכים הנעלות ביותר לעשות זיכר. על פי המסורת האסלאמית, הקורא כל אות מהקוראן מקבל מאללה גמול על עשרה מעשים טובים. גמול זה ממחיש בעצם את משקלו של הקוראן מבחינת המקום הראוי לו בחייו של המוסלמי, ואת החשיבות שעל המוסלמי לתת לו.

קריאת סורת אל-אח'לאץ נחשבת כשקולה לקריאת שליש מהקוראן. קריאת הסורה הזו במשך 10 פעמים ברציפות מבטיחה, לכאורה, ארמון בגן העדן. קריאת סורת אל-עאדיאת או סורת א-נצר או שווה לקריאת רבע מהקוראן.