החקיקה ברשות הפלסטינית

החקיקה ברשות הפלסטינית כוללת חוקים ותקנות שנוצרו כדי להסדיר את הפעילות המשפטית, החברתית, הכלכלית והפוליטית ביהודה ושומרון וחבל עזה מאז הקמתה של הרשות הפלסטינית בהסכם אוסלו א'. החקיקה ברשות הפלסטינית חלה בשטח A ובמידה חלקית גם בשטח B. תושבי שטח C כפופים לדין הישראלי והמנהל האזרחי. מאז עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה וכינון ממשל חמאס, מתקיימת ברצועת עזה מערכת חוקים שונה.

החקיקה ברשות הפלסטינית כוללת חוקים ותקנות ששואבים השראה ממערכות משפטיות שונות, במיוחד מהחוק המצרי והחוק הירדני, ובמהלך השנים נוספו חוקים ותקנות נוספים בהתאם לצרכים המקומיים. מערכת המשפט ברשות הפלסטינית מתבססת על מערכת משפטית אזרחית, והחוקים שנחקקו מאז הקמתה כוללים חוקים בתחומים שונים כמו דיני משפחה, דיני עבודה, זכויות אדם, בטיחות בעבודה, עונשין, חינוך, וחקיקה כלכלית. עם זאת, ישנם חוקים שזכו לביקורת בשל פגיעות בזכויות האדם, זכויות האזרח, חופש הביטוי, חופש העיתונות ומערכת שלטונית שיכולה להיות מושפעת מלחצים פוליטיים.

רקע היסטורי

החוק העות'מאני הוחל על שטחי ארץ ישראל בשנת 1517. בסוף המאה ה-19 ניסח השלטון העות'מאני בארץ ישראל קובץ דינים אזרחיים בשם המג'לה, שנכנס לתוקף במאה ה-19 ונשאר בתוקף עד תום המנדט הבריטי בשנת 1948. חוקי המג'לה שיקפו את חוקי האסלאם, ושילבו בהם אלמנטים מחוקים מודרניים אירופאים, במיוחד מהחוק הצרפתי.

בנוסף לחוקים אלה, עשו התושבים שימוש רב במשפט המנהגי ("פיקה" או "אורף") על מנת ליישב סכסוכים שונים.

לאחר 1948 הוחל החוק הירדני על שטחי הגדה המערבית, והחוק המצרי על רצועת עזה.

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, והחילה צווים צבאיים שונים על תושביהן.

חוקים נוספים נחקקו לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, בשנת 1994. החוק המרכזי המסדיר את נושאי השיפוט בשטחי הרשות הפלסטינית הוא "חוק היסוד של הרשות הפלסטינית" שנחקק בשנים 2002-2003.

מבחינה שיפוטית, מערכת המשפט ברשות הפלסטינית מורכבת משכבות על גבי שכבות של מערכות המשפט הללו, שכמעט כולן בתוקף. כל מערכת חוקים חדשה שהוחלה על תושבי שטחים אלה ביטלה רק חלקים קטנים ממערכות החוקים שקדמו לה. אי לכך, משפטן צריך להכיר את כל המערכות המשפטיות ההיסטוריות על מנת לקבוע מהו החוק התקף כיום בכל תחום ותחום.

חוק היסוד של הרשות הפלסטינית

חוק היסוד, שנחקק בשנת 2002, מהווה בסיס להצעת החוקה של מדינה פלסטינית עתידית. החוק נחקק על ידי המועצה המחוקקת הפלסטינית (הרשות המחוקקת של הרשות הפלסטינית) ונחתם על ידי יאסר ערפאת. תיקון לחוק התווסף ב-19 במרס 2003 כדי להגדיר באופן חוקי את תפקידו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית.

חוק היסוד מבוסס באופן רופף על השריעה האסלאמית. בסעיף 4 מצוין: "האסלאם הוא הדת הרשמית בפלסטין. יישמר כבודן וקדושתן של שאר הדתות. עקרונות השריעה האסלאמית יהיו המקור העיקרי לחקיקה. השפה הרשמית תהיה השפה הערבית." כמו כן, חוק היסוד נפתח בפסקה האסלאמית המסורתית "בשם אללה, הרחמן, הרחום."

סעיפי חוק היסוד

חוק היסוד מונה 121 סעיפים. בתיקון לחוק שהתווסף ב-19 במרס 2003 יש גם "מגילת זכויות" ובה מפורטים, בין השאר, נושאים עקרוניים שונים:

• הצהרות:
  • פלסטין היא חלק מהעולם הערבי.
  • הרשות הפלסטינית מייצגת את העם הפלסטיני, ושלוש הרשויות מייצגות את "עיקרון הפרדת הרשויות".
  • ירושלים היא בירת פלסטין.
  • החוק האסלאמי הוא הבסיס לחוקה הפלסטינית, וערבית היא השפה הרשמית.
• מאפיינים של מדינת חוק:
  • ברשות תפעל מערכת דמוקרטית פרלמנטרית המבוססת על פלורליזם פוליטי ומפלגתי, ונשיא נבחר העממי.
  • מודגש עיקרון שלטון החוק.
  • מפורטים הסדרי אזרחות שונים.
  • מתואר הדגל הרשמי.
• זכויות וחובות:
  • הגנה מפני אפליה על רקע גזע, מגדר, צבע, דת, דעות פוליטיות, או נכות.
  • הגנה על זכויות אדם.
  • הגנה על חופש הפרט והליך הוגן.
  • הזכות לקבל מידע על סיבות למעצר או מאסר, הזכות ליצור קשר עם עורך דין, הזכות למשפט מהיר.
  • איסור על עינויים או הודאות בכפייה.
  • זכות הפרט להיות "חף מפשע עד שתוכח אשמתו", הזכות להגנה משפטית על ידי עורך דין.
  • הפשעים השונים ועונשיהם מוגדרים בחוק.
  • הזכות לשלמות הגוף.
  • איסור חיפושים אלא בצו חוקי.
  • חופש פולחן דתי לפרט ("חופש האמונה, הפולחן וביצועים של טקסים דתיים מובטח, ובלבד שהם אינם מפרים את הסדר הציבורי או המוסר הציבורי").
  • חופש הביטוי.
  • חופש התנועה.
  • יצירת כלכלת שוק חופשי ואיסור על הפקעה ללא פיצוי הוגן.
  • ביטוח בריאות, נכות, פרישה, "רווחת משפחות השהידים", ושבויי המלחמה.
  • זכות לדיור.
  • זכות לחינוך.

משפט מנהגי

ראו גם – מנהג (משפטים)

במהלך ההיסטוריה היה מקובל אצל ערביי ארץ ישראל לנהוג על פי המשפט המנהגי, בנוסף למערכת של חוקים פורמלית. מערכת המשפט המנהגי קרויה בערבית "פיקה" או "אורף". מערכת כללים זו פעלה מחוץ למערכת המשפט, וטיפלה בעיקר במחלוקות המבוססות על מנהגים ערביים מסורתיים.

מערכת חוקי המשפט המנהגי איננה חלק מחוקי האסלאם, אך אינה סותרת אותם.

הפלסטינים מרבים להשתמש בגישור באמצעות בורר (עולמא) כהליך חלופי ליישוב סכסוכים. בעיני רבים שיטה זו מדגישה מסורות של פיוס, גישור, וכבוד משפחה.

החוק הפלילי

בין חוקי הרשות הפלסטינית נמצאים משפט פלילי וחוק עונשין. פשעים ומעשי אלימות מטופלים בהתאם לסעיפי המשפט הפלילי. בנוסף לכך, קיימים בתי דין מיוחדים לענייני ביטחון, בהם דנים בעבירות ביטחוניות. בתי דין אלה פועלים מכוח חוק מיוחד שנחקק על ידי אש"ף בשנת 1979. בתי דין אלה רשאים לגזור עונש מוות על עבירות מסוימות. זה כולל כמה מאות ברצועת עזה.

החוק האזרחי

לא קיימת מערכת משפט אזרחי ברשות הפלסטינית, והתושבים מרבים להשתמש במשפט המנהגי על מנת ליישב סכסוכים עסקיים, סכסוכים משפחתיים, פגיעות אישיות, סכסוכי נדל"ן.

חוק הקרקעות הפלסטיני

ערך מורחב – דיני מקרקעין (הרשות הפלסטינית)

חוק הקרקעות הפלסטיני מבוסס על החוק עות'מאני. החוק אוסר על פלסטינים למכור קרקע לאזרחי מדינת ישראל. העונש על מפירי החוק הוא עונש מוות.

ראו גם

• המועצה העליונה לצדק
• בית המשפט העליון של הרשות הפלסטינית

לקריאה נוספת

• משרד המשפטים - היחידה להסכמים בינלאומיים ולתביעות בינלאומיות, שיטת המשפט הפלסטינית, מוסדות פלסטיניים, חקיקה פלסטינית ומשרד המשפטים הפלסטיני - סקירה, פברואר 2005.
• עונש מוות ברשות הפלסטינית ותחת שלטון חמאס, באתר "בצלם".
• חוק היסוד הפלסטיני, באתר מכון ראות לחשיבה אסטרטגית.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

40050664החקיקה ברשות הפלסטינית