האיחוד הכללי של הנשים הפלסטיניות
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה | הרשות הפלסטינית |
| תחום שיפוט | השטחים הפלסטיניים |
| תאריך הקמה | 1965 |
| סוכנות קודמת | התאחדות הנשים הערביות של פלסטין (אנ') |
| ראש | אנתסאר אל-וזיר |
האיחוד הכללי של הנשים הפלסטיניות (GUPW) (בערבית: الاتحاد العام للمرأة الفلسطينية) הוא הנציג הרשמי של הנשים הפלסטיניות בארגון לשחרור פלסטין. הוועד המנהל של ה-GUPW מורכב מכמה חברים, כולל הנשיאה, המייסדת השותפה אנתסאר אל-וזיר.
ה-GUPW הוקם ב-1965 כגוף בתוך אש"ף, במטרה לתת תפקיד פעיל לנשים בתחומים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של השטחים הפלסטיניים. ה-GUPW דוגל בממשלה דמוקרטית ובמדינה פלסטינית ריבונית ככלים שיאפשרו השגת זכויות חברתיות ופוליטיות לנשים. הארגון הקים סניפים במספר מדינות במזרח התיכון ובאירופה כדי לגייס סיוע כספי ולייצר שיתופי פעולה.
הקמת האיחוד
בין הארגונים שקדמו ל-GUPW היה התאחדות הנשים הערביות של פלסטין (אנ') (AWU), שנוסד ב-1929 בירושלים. ה-AWU הכיר בחשיבותם של מרכזי חינוך לפוליטיזציה של נשים וארגן באופן פעיל סטודנטיות משכם ומירושלים, מכיוון שלסטודנטים ממעמד הביניים היו המשאבים להתארגן ולהשתתף בפעולות פוליטיות. פעילות AWU עסקו בפעילות חברתית, ובמקביל, קראו לשביתה כללית והשתתפו בהפגנות במחאה נגד המנדט הבריטי ונגד מדינת ישראל.[1][2]
התאחדות הנשים הערביות שינתה את שמה לאיחוד הנשים הערביות הפלסטיניות ב-1944. בסופו של דבר האיחוד הפך לאיחוד הכללי של הנשים הפלסטיניות לפני הקמתו הרשמית ב-1965. הקמת ה-GUPW נעזרה באיגודים כלליים אחרים שאורגנו תחת מטריית אש"ף, למשל האיגוד הכללי של סטודנטים פלסטינים (GUPS) שנתן ל-GUPW גישה למשאבי הארגון ולמשרדיו.
ה-GUPW הוקם רשמית לאחר פגישה שזומנה על ידי מנהיגת ה-AWU זליכה שיהאבי בפברואר 1965 כדי לדון באיחוד הקבוצות המפוצלות של הנשים הפלסטיניות. אחת הקבוצות שתרמו להקמת ה-GUPW הייתה משלחת הנשים העזתית בראשות יוסרא אל-ברברי (אנ').[3] ועדות ונציגויות הוקמו וה-GUPW הוכר כארגון היחיד והרשמי של נשים תחת אש"ף ביוני 1965.[4]
מטרות ופעילות
האיחוד הכללי של הנשים הפלסטיניות (GUPW) הוקם כגוף של אש"ף בשנת 1965 במטרה לייצג נשים פלסטיניות באש"ף. מאז הקמתו, ה-GUPW שם דגש על השתתפותן הפעילה של נשים פלסטיניות באימוני נשק ובלוחמת גרילה. הפעילות של ה-GUPW נסובה גם סביב עבודת צדקה, שהובילה את ה-GUPW לפתוח ולהפעיל יותר מ-90 מרכזי נשים במחנות פליטים.[5] בתחילת שנות ה-90 עבר ה-GUPW להתמקד בתמיכה משפטית בנשים פלסטיניות, שכן הקמת מדינה פלסטינית נראתה קרובה יותר למימוש. פעילות זו לבשה צורה של הכללת הפסקת האפליה המגדרית בחקיקה במסמכים משפטיים קודמים שלא התייחסו קודם לכן לחששותיהן של נשים פלסטיניות בהיבטים של אי שוויון מגדרי.[6]
בעקבות פעילותו בהכשרת נשים בשימוש בנשק ומעורבותו הפוליטית, וכמו גם העובדה שהארגון מציב את היעדים הפלסטיניים לפני קידום יעדים מגדריים ושוויוניים, נמתחה על הארגון (ועל שורה ארוכה של ארגוני נשים פלסטיניים דומים) ביקורת בטענה שמאבקן של הנשים הפלסטיניות לשוויון נדחק לשוליים.[7]
ב-1990 קיבלה מזכירות האיחוד בתוניס פניות שהביעו התנגדות למכירת תעודות זהות פלסטיניות על ידי אש"ף. התעודה פירטה מידע על גיל, מין, עיסוק, מצב משפחתי ודת. על פי חוק המשפחה האסלאמי, סעיף המצב המשפחתי אפשר לאדם לרשום עד ארבע נשים כנשותיו. המזכירות וחברי האיגוד סברו כי חלוקת התעודה פוגעת בשוויון. בעקבות ההתנגדות, הופסקה חלוקת תעודת הזהות.
ב-1994, הוועדה הטכנית לענייני נשים (WATC) ניהלה דיונים עם ה-GUPW על ניסוח אמנה פמיניסטית פלסטינית, שאומצה מאוחר יותר ב-8 בפברואר באותה שנה. באמנה, ה-GUPW וה-WATC תומכים בחברה דמוקרטית הבנויה על בסיס שוויון מגדרי והזדמנויות, וכמו גם ביטול האפליה המגדרית.[6]
במאמץ לעודד נשים להשתתף בבחירות המקומיות שנערכו ב-2016, שידר הארגון תוכניות טלוויזיה, תלה כרזות ושלטי חוצות וחילק עלונים.
ב-10 באוקטובר 2020, ה-GUPW, יחד עם קבוצות אקטיביסטיות אחרות, הקימו את פרויקט "החוקה שלי כוללת אותי", במטרה לבצע שינויים בחוקה הפלסטינית שיקדמו שוויון בין גברים לנשים. אחד השינויים כלל חקיקה המאפשרת לנשים פלסטיניות לשמור על אזרחותן כאשר הן נישאות ללא-פלסטיני, ומאפשרת להן להעניק לילדיהן אזרחות פלסטינית ללא קשר למקום הולדתם.[8]
בנובמבר 2022, ה-GUPW שיתף פעולה עם UN Women Palestine ביום הפתוח השנתי שלהם בנושא נשים, שלום וביטחון (WPS). הנושא של היום הפתוח לשנת 2022 היה "מה נשים פלסטיניות רוצות: חזון ממוקד נשים למדינה עצמאית בת-קיימא". חברות מארגונים פמיניסטיים ביהודה ושומרון ונציגות מרחבי העולם התארגנו לצד נציגי האו"ם ומוסדות בינלאומיים כדי לדון בהשפעות מצבה של הרשות הפלסטינית על נשים ונערות באזור.[9]
דמויות בולטות
- עיסאם עבדול האדי (אנ') – נשיא לשעבר (שנות ה-60)
- זליכה שיהאבי – מייסדת שותפה, 1965
- אנתסאר אל-וזיר (אום ג'יהאד) – מייסדת שותפה, נשיאה
- סמירה אבו ע'זאלה – לשעבר ראש סניף GUPW במצרים
- סלווא אבו ח'דרה (אנ') – מזכ"ל לשעבר
- שאדיה חילו – חברה לשעבר בסניף GUPW בלבנון
- רימא נזאל (אנ') – חברת מזכירות האיגוד
- מאי סאיג (אנ') - מזכ"ל לשעבר (1975-1985)
- חנא סיאם – חברה לשעבר במועצה המנהלית של ה-GUPW מטעם הפת"ח
- מנהאל אום – חברה לשעבר במועצה המנהלית של GUPW
סניפים במדינות ערב
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, ה-GUPW הקים סניפים במדינות שונות כדי להשיג תמיכה של תנועות נשים ברחבי העולם.[10] הסניפים הבולטים כוללים את אלג'יריה, מצרים, עיראק, ירדן, כווית, לבנון ושוודיה.
סניף מצרים
לפני הקמתו של הארגון לשחרור פלסטין ב-1964, היו קיימים במצרים כמה ארגונים פלסטיניים. ב-1962 הוקמה ליגת הנשים הפלסטיניות, ובהמשך היא הוסבה לסניף המצרי של ה-GUPW.[11]
סניף כווית
סניף GUPW כווית מממן סדרה של שיעורים, הזמינים אך ורק לנשים, כאמצעי להגדיל את סיכוייהן להשתלב בתעסוקה. ההיצע הסטנדרטי הוא שיעורי תפירה והקלדה, עם זאת, ניתן גם לקבל שיעורי אוריינות, סריגה ואנגלית.
סניף ירדן
הסניף הירדני של GUPW הוקם כתוצאה מחוקת ה-GUPW, שקבעה כי יש להקים את מטה האיחוד במדינה המארחת את המשרד הראשי של אש"ף. הנוכחות של מטה GUPW הוכרה על ידי ממשלת ירדן, אולם היא לא הכירה רשמית בסניף, בשל היעדר רישיון. ב-1966 נסגר המשרד של אש"ף במדינה על ידי המשטר הירדני, מה שהוביל לסגירת משרדי האיחוד, והוא העביר את פעילותו למחתרת.
סניף לבנון
ביירות שימשה כמפקדה של ה-GUPW ב-1973. סניף GUPW לבנון תמך באוכלוסיות פליטים מקומיות, המתגוררות במחנה בורג' אל-בראג'נה (אנ'), באמצעות תרומות כספיות שגויסו על ידי הקהילה הפלסטינית בגרמניה.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של האיחוד הכללי של הנשים הפלסטיניות
הערות שוליים
- ↑ Ellen Fleischmann, The Nation and Its "New" Women, University of California Press, 2003-01-04, מסת"ב 978-0-520-23789-6. (באנגלית)
- ↑ "الحركة النسائية تنخرط في الثورة". الأخبار (בערבית). נבדק ב-2025-05-28.
- ↑ Yusra al-Barbari - Feminist Figures (1923 - 2009), Interactive Encyclopedia of the Palestine Question – palquest (באנגלית)
- ↑ איחוד הנשים הפלסטיניות, באתר kotar.cet.ac.il
- ↑ Cheryl A. Rubenberg, The Civilian Infrastructure of the Palestine Liberation Organization: An Analysis of the PLO in Lebanon until June 1982, Journal of Palestine Studies 12, 1983-04-01, עמ' 54–78 doi: 10.2307/2536151
- ^ 6.0 6.1 Nahla Abdo, Gender and Politics under the Palestinian Authority, Journal of Palestine Studies 28, 1999, עמ' 38–51 doi: 10.2307/2537933
- ↑ Odelya Azulay, https://ngo-monitor.org/he/reports/women_report_hebrew/, https://ngo-monitor.org.il/reports/women_report_hebrew/, ngo-monitor.org, 2018-03-08
- ↑ Amal Jamal, Engendering State-Building: The Women's Movement and Gender-Regime in Palestine, Middle East Journal 55, 2001, עמ' 256–276
- ↑ Christopher Heaney, UN Women and the General Union of Palestinian Women host the 2022 Open Day on Women, Peace Security in Palestine - Press Release, Question of Palestine (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Christopher Heaney, Government and Partners Discuss Women’s Rights in Palestine - UN Women Press Release, Question of Palestine (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Laurie Brand, Nasir's Egypt and the Reemergence of the Palestinian National Movement, Journal of Palestine Studies 17, 1988-01-01, עמ' 29–45 doi: 10.2307/2536862
האיחוד הכללי של הנשים הפלסטיניות41112188Q5532267