דאריין 2
דאריין 2 (או דאריין ב') הייתה ספינת מעפילים שנועדה לחלץ את מעפילי קלאדובו-שאבאץ בעת מלחמת העולם השנייה, ולבסוף העלתה יהודים מרומניה ובולגריה לארץ ישראל.
האונייה, שנקראה על שם רכס הרים בגבולה הדרום מזרחי של פנמה, נרכשה במאי 1940 על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' על מנת לחלץ את מעפילי קלאדובו-שאבאץ, קבוצה של 1,200 מיהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה, שניסתה להעפיל לארץ ישראל ב-1939 אך בשל בעיות בנתיבי העלייה, היטלטלה תקופה ארוכה בין שני כפרים ביוגוסלביה. אולם, "דאריין 2" לא התאימה להפלגה בנהר הדנובה והיא שטה בים השחור. התוכנית להעביר את הקבוצה בספינות קטנות לנמל קונסטנצה ברומניה, שם המתינה, לא התממשה כי לא נמצאה דרך להביא אליה את קבוצת המעפילים.
ביוני 1940 הצטרפה איטליה למלחמה, והתעורר חשש כי היא תעצור את הפלגתן של ספינות המעפילים. מסיבה זו, ובמסגרת שיתוף הפעולה של הנהגת היישוב עם הבריטים בזמן המלחמה, החליטו ראשי ההגנה והמוסד למכור את "דאריין 2" לבריטים כדי שתסייע במאמץ המלחמתי נגד מדינות הציר. אולם, הספינה לא התאימה לצורכי הבריטים וחזרה לאנשי "המוסד".
בקיץ 1940 הפליגה האנייה לנמל קונסטנצה לצורך תיקונים, על מנת שתוכל להסיע את עולי קלאדובו-שאבאץ. שם פלשו אליה 160 פליטים מרומניה ופולין. אולם, בחורף אותה שנה קפאו מימי הדנובה והיא הוחזרה בלית ברירה לקונסטנצה על מנת להעלות עולים אחרים. מרבית אנשי קלאדובו-שאבאץ נספו בסופו של דבר בידי הנאצים, שפלשו ליוגוסלביה באפריל 1941.
האוניה התעכבה בנמל קונסטנצה, בין היתר עקב ניסיון השתלטות "התנועה הלגיונרית" הפאשיסטית על רומניה. ב-19 בפברואר 1941 יצאה לבסוף לדרכה, כשעליה כ-500 מעפילים שנסעו בדוחק רב (ביניהם היה אבא ברדיצ'ב שלימים היה מצנחני היישוב). כשנודע למעפילים שהאונייה עושה את דרכה לווארנה שבבולגריה על מנת להעלות כ-300 נוסעים נוספים, הם הכריזו על מרד כדי למנוע מהספינה עומס נוסף והזהירו מסכנת טביעה, אולם המרד הסתיים במהרה. במקור, תוכנן להעלות את המעפילים מבולגריה על ספינה בשם "מקדוניה" שאמורה הייתה להגרר על ידי הדריאן. ב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה למדינות הציר עם חתימתה על ההסכם התלת-צדדי. הוורמאכט נכנס לממלכה ללא קרב ובשל הנסיבות הועלו בחופזה רק 205 מעפילים מתוך קבוצת ה-300 על גבי הדאריין 2 עצמה ולא על ספינת הלווי ה"מקדוניה". הדריאן מיהרה להפליג מחופי וארנה לכוון נמל איסטנבול כשמאחור נותרו 95 מעפילים, להם לא נותר מקום. למחרת היום נסגרו שערי בולגריה ליציאת יהודים.[1] כשהגיעה הספינה לאינסטנבול, הוחלפו הצוות ורב-החובל לפי דרישת העולים, ועלו עליה עוד 40 ניצולים מהאונייה "סלבדור" שטבעה.
ב-10 במרץ 1941 יצאה האונייה לארץ ישראל וב-19 במרץ הגיעה לנמל חיפה, כשאותה מלווים ספינות בריטיות. המעפילים נעצרו במחנה המעצר מזרעה והבריטים התכוונו לגרשם מהארץ, אך בעקבות דרישה למסירת המחנה שאליו יועדו להגיע במאוריציוס לטובת אילוצי המלחמה,[2] הם נשלחו לבסוף למחנה המעצר בעתלית. כעבור שנה, לאחר אסון הסטרומה, הסכימו הבריטים לשחרר את המעפילים ולפטור אותם מגירוש.
קישורים חיצוניים
- צבי בן-צור, פרשת קלאדובו-שאבץ וספינת המעפילים 'דאריין 2' באתר הפלי"ם.
- אמנון ברזילי, אוצר גדול בשתי מזוודות, "הארץ", 16 במרץ 2001 (בתוך cafe themarker).
- אורי דרומי, מ"דריאן 2" לשרתון, על יהושע (שוני) ורדון, "הארץ", 22 באוגוסט 2011.
הערות שוליים
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939 - 1949, הוצאת עם עובד, תל אביב יפו, 2004, עמוד 277.
- ^ במשך זמן רב הייתה הדעה השלטת שבשל המחאה על טביעת אוניית הגרוש "פאטריה" זמן קצר לפני כן, המעפילים נשלחו למחנה המעצר בעתלית ולא גורשו. לאחר שנים התברר שמשרד המלחמה הבריטי דרש את המחנה, שאליו יועדו להגיע במאוריציוס, לשם אימון טירונים שגויסו במאוריציוס ונועדו להצטרף למאמץ המלחמה בגרמנים, וכך נותרו מעפילי דאריין 2 בארץ. מתוך: The Mauritian Shekel: The Story of Jewish Detainees in Mauritius 1940-1945 על ידי Genevieve Pitot.
26237710דאריין 2