אמיל דורקהיים

דויד אמיל דורקהיים (בצרפתית: David Émile Durkheim;‏ 15 באפריל 1858 - 15 בנובמבר 1917) היה סוציולוג צרפתי-יהודי, מאבות הסוציולוגיה ומדעי החברה. דורקהיים הקים בשנת 1895 את המחלקה האקדמית הראשונה לסוציולוגיה, וב-1896 ייסד את אחד מכתבי העת הראשונים המוקדשים למדעי החברה, "ל'אנה סוסיולוז'יק" (L'Année Sociologique). על מנת לחקור את החברה בתרבות המודרנית, הוא יצר את אחת מהגישות המדעיות הראשונות להבנת תופעות חברתיות והיה ממייסדי הפונקציונליזם.

ביוגרפיה

דורקהיים נולד באפינל (Épinal) שבחבל לורן בצרפת. אביו וסבו היו רבנים, ואילו הוא עצמו היה חילוני לחלוטין. למעשה, רבים ממחקריו ניסו להוכיח שגורמים חברתיים הם המקור לתופעות דתיות. אף על פי כן, עברו היהודי השפיע על חייו, ורבים מחבריו, מתלמידיו ומעמיתיו היו יהודים. על אלה נמנה גם אחיינו, מרסל מוס.

כתלמיד מחונן, התקבל דורקהיים לאקול נורמל סופרייר בשנת 1879. רבים מבוגרי המחזור שלו (כמו ז'אן ז'ורס ואנרי ברגסון) נעשו לימים אינטלקטואלים בעלי שם בצרפת. ב"אקול" למד דורקהיים בהנחייתו של פוסטל דה קולנז' , קלסיקאי בעל זווית ראייה סוציולוגית-מדעית. באותו זמן הוא קרא את כתביהם של אוגוסט קונט והרברט ספנסר.

כבר בראשית הקריירה שלו, התעניין דורקהיים בגישה מדעית לחקר החברה. התעניינות זו גררה אחריה מאבק עם הממסד האקדמי של צרפת – ראשון מיני רבים שעתידים לו – על שבמוסדות האקדמיים בצרפת לא נלמדו כלל מדעי החברה. דורקהיים הבין כי מדעי הרוח אינם מעניינים אותו, ואכן, ממוצע ציוניו בסוף לימודיו ב"אקול" היה כמעט הנמוך ביותר מבין בני מחזורו.

הפוליטיקה תרמה אף היא לעניין שמצא דורקהיים במדעי החברה: הפסדה של צרפת במלחמת צרפת-פרוסיה יצר התנגדות בקרב הצרפתים לשלטון הרפובליקאי החילוני, ורבים חשבו כי הדרך היחידה לחדש את פניה של צרפת היא חיזוק הגורמים הקתוליים והלאומנים במדינה. לפיכך, דורקהיים, היהודי והסוציאליסט, היה במיעוט מבחינה פוליטית. גישתו התחזקה אף יותר בעקבות פרשת דרייפוס (בשנת 1894).

דעותיו של דורקהיים פגעו מאד ביכולתו להתמנות לתפקיד משמעותי בממסד האקדמי של אותם ימים. לכן, בשנת 1887, שבה למד סוציולוגיה בגרמניה, נסע דורקהיים לבורדו, שבה הוקם אז המרכז הראשון להכשרת מורים. הוא לימד שם פדגוגיה ומדעי החברה (נושא חדש בצרפת). מתוך עמדת השפעה זו, הוביל דורקהיים לרפורמה במערכת בתי הספר הצרפתיים, והכניס את לימודי מדעי החברה לתוכנית הלימודים. גם כאן נמתחה עליו ביקורת רבה בשל השקפתו שהמוסר והדת אינם אלא עובדות חברתיות בלבד.

העשור האחרון של המאה התשע עשרה היה עבור דורקהיים תקופה פורייה בכתיבתו: בשנת 1893, פרסם את ספרו "חלוקת העבודה בחברה", ובו ניסח את טענתו היסודית לגבי טבעה של החברה האנושית והתפתחותה. בשנת 1895, פרסם את "חוקים לשיטה הסוציולוגית". במניפסט זה הגדיר דורקהיים את הסוציולוגיה ואת שיטות המחקר בתחום. בשנה זו הוא גם הקים את המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה של בורדו. ב-1896 ייסד את כתב העת "ל'אנה סוסיולוז'יק", (l'Année Sociologique, "השנה הסוציולוגית"), ובו פרסם את עבודותיו שלו ואת עבודותיהם של תלמידים וחוקרים רבים אחרים (שם זה שימש גם ככינוי לקבוצת התלמידים שפיתחה את תורתו הסוציולוגית). לבסוף, בשנת 1897, הוא פרסם את הספר "התאבדות" כמחקר סוציולוגי לדוגמה.

ב-1902 השיג דורקהיים לבסוף את מטרתו לקבל מעמד משמעותי בפריז, כשהתמנה לראש הקתדרה לחינוך בסורבון. מכיוון שאוניברסיטאות צרפתיות הן מבחינה טכנית מוסדות להוראת מורי תיכון, מעמד זה נתן לדורקהיים השפעה משמעותית – הרצאותיו היו היחידות שכל הסטודנטים היו מחויבים בהם. למרות הטענות שהועלו על רקע תוצאות משפט דרייפוס, על כך שמינויו היה פוליטי^{[דרוש מקור]}, גדל כוחו של דורקהיים כאשר הוא קיבל קביעות בקתדרה זו, וקרא לה בשם "הקתדרה לחינוך ולסוציולוגיה". בשנה זו הוא גם פרסם את מחקרו המשמעותי האחרון - "צורות יסוד של החיים הדתיים".

למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה טרגית על חייו של דורקהיים בכמה מובנים: הסוציאליזם של דורקהיים היה תמיד פטריוטי ולא בינלאומי. הוא ביקש שצרפת תהיה חילונית ורציונלית, אך המלחמה והתעמולה הלאומנית הקשו עליו להחזיק בדעות מורכבות אלו. אמנם דורקהיים תמך בצורה פעילה בארצו, אך חוסר רצונו להסכים ללאומנות פשוטה, יחד עם רקעו היהודי, הפכו אותו למטרה טבעית של הימין הצרפתי העולה. יתר על כן, דור התלמידים שהוכשרו על ידי דורקהיים גויס כחיילים למלחמה, ורבים מהם נהרגו בקרבות הקשים. לבסוף, בנו של דורקהיים עצמו מת במלחמה – מכה שממנה דורקהיים לא הצליח להתאושש. תשוש וממוטט רגשית נפטר דורקהיים משבץ ב-1917.

תאוריות ורעיונות

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

פסל לזכרו של דורקהיים בעיר פריז

דורקהיים התעניין בעיקר במה שהוא ראה כהתמוטטותן של נורמות חברתיות וחוסר האנושיות הגוברת של החיים החברתיים. כדי לחקור את החברה בתרבות המודרנית, הוא יצר את אחת הגישות המדעיות הראשונות לתופעות חברתיות.

שלא כמקס ובר, לא האמין דורקהיים שסוציולוגים צריכים לחקור את מניעיהם של פרטים בחברה. הוא נחשב למייסד ה"מתודולוגיה הקולקטיבית" או ה"הוליזם" (המנוגדת למתודולוגיה אינדיבידואליסטית), והוא ביקש שיחקרו את ה"עובדות החברתיות", מונח שהוא טבע כדי לתאר תופעות שיש להן קיום בחברה בלבד, ואינן קיימות אצל כל אדם בנפרד.

דורקהיים היה פוזיטיביסט וטען כי לימוד של האדם ושל התנהגותו חייב להימנע מגישה שמביאה בחשבון אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או בתורשה ובגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו חייב קודם כול, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו. עם זאת האמין שהפרט צריך לשמור על עצמו מפני השפעה מוגזמת של ערכי החברה כדי לשמור על עצמאותו.

במחקרו "החלוקה של העבודה בחברה" בחן דורקהיים כיצד הסדר החברתי נשמר בסוגים שונים של חברות. הוא התמקד בחלוקת העבודה, ובחן כיצד חלוקה זו השתנתה בין חברות מסורתיות לחברות מודרניות. הוגים אחרים לפניו, כגון הרברט ספנסר ופרדיננד טניס, טענו כי חברות מתפתחות בדומה לאורגניזמים, מתקדמים ממצב פשוט למצב מסובך יותר, בדומה להרכבה של מכונה מסובכת. דורקהיים הפך את הטענה הזו. הוא טען כי חברות מסורתיות היו "מכניות" יותר, ושהן הצליחו להתקיים מכיוון שהכול היה פחות או יותר דומה, כך שלכולם היו דברים רבים משותפים. לעומת זאת, בחברה המודרנית יש חלוקה מסובכת של העבודה, ולכן יש בהן סולידריות "אורגנית". לפי תפיסה זו ניתן לדמות את החברה לגוף אנושי המורכב מאיברים שונים, שכל אחד מהם אחראי לפעולות מסוימות, אך כדי לתפקד כהלכה כל האיברים צריכים לפעול בהרמוניה. כך גם בחברות מודרניות - האינדיבידואלים שמרכיבים את החברה פועלים בתחומים מוגדרים, והם תלויים בעבודתם של אחרים בתחומים אחרים. הקישור בין האינדיבידואלים הוא התלות ההדדית שלהם אחד בשני, וזה מה שמאפשר לחברה לתפקד בהרמוניה. זאת, כאמור, בניגוד לחברות שבהן יש סולידריות מכנית, בהן האינדיבידואלים מספקים את צורכיהם בעצמם והתלות ביניהם מתבטאת ביכולתו של כל אינדיבידואל למלא את מקומו בקהילה.

אחד המושגים המרכזיים אצל דורקהיים ואצל קרל מרקס הוא חלוקת העבודה בחברה. שלא כמרקס, שהתייחס לחלוקת העבודה בהקשר של ניכוס וכוח, דורקהיים טען שהיא אינה אלא תהליך של שונות פונקציונלית. לטענת דורקהיים, בחלוקת עבודה חברתית מפותחת (הכוונה, בחברות מודרניות) המבנה החברתי עובר שינוי קיצוני, הצפיפות החברתית יורדת והמצפון הקולקטיבי נחלש – כך, נולדת השונות. השונות הזו יוצרת אנומליה חברתית עקב חולשת המצפון הקולקטיבי. לפיכך, דורקהיים מחפש את המנגנונים (מוסר, כללים, נורמות וגבולות חברתיים, אתיקה) היכולים לשמש כדבק המחבר בין אינדיבידואלים ומלכדם לכדי יחידות קהילתיות או מקצועיות.

דורקהיים דיבר על קונצנזוס ועל סדר חברתי והגדיר שני מקרים:

• עבור חברה מסורתית: החברה מבוססת על הומוגניות, עניינים דומים, לכידות המבוססת על מסורת קהילתית, מין דבק חברתי. הומוגניות זו היא מעין סולידריות מכנית, הרגשת שייכות כמעט אוטומטית לקולקטיב כלשהו, מכאן נגזר על החברה המסורתית סדר חברתי שביסודו הסכמה מוסרית.
• עבור חברה תעשייתית: החברה מבוססת על הטרוגניות, האנשים אינם דומים בשאיפותיהם, ישנה חלוקת עבודה ונוצרת תלות הדדית – סחר חליפין בשירותים ובמוצרים, היא היא הסולידריות האורגנית. מכאן נגזר על החברה התעשייתית סדר חברתי שביסודו תלות הדדית פונקציונלית.

בחברות מסורתיות, טוען דורקהיים, ההכרה הקולקטיבית שולטת לחלוטין בהכרה האינדיבידואלית – נורמות חברתיות הן חזקות מאד, וההתנהגות נשלטת היטב. התוצאה של החלוקה הגוברת של העבודה, לפי דורקהיים, היא שההכרה האינדיבידואלית מתבדלת מההכרה הקולקטיבית – ולפעמים מוצאת עצמה במאבק עם ההכרה הקולקטיבית. השינויים המהירים בחברה בשל חלוקת העבודה גורמת למצב של בלבול ביחס לנורמות, מה שמוליך בסופו של דבר לשבירתן של נורמות חברתיות. דורקהיים קורא למצב זה "אנומי". ממצב זה של אנומיה, מגיעים כל ההתנהגויות האנטי-חברתיות, למשל – התאבדות.

דורקהיים גם החזיק בדעה שמפני שאנשים בחברה מסורתית אינם תלויים זה בזה, הם קרובים יותר מכיוון שהם אינם צריכים ליצור את הקשרים האלה בגלל מה שהם צריכים, אלא בשל הרצון שלהם. בחברה המודרנית הקשרים הם חזקים פחות מכיוון שהם מבוססים על צרכים.

דורקהיים, יחד עם הרברט ספנסר, היה ממייסדי הפונקציונליזם. הוא היה מהראשונים לתאר את החלקים החברתיים שהפונקציונליסטים התעניינו בהם כ"פונקציות".

"התאבדות"

בספרו "התאבדות", שפרסם ב-1897, מספק דורקהיים המחשה לקשר שבין הפעולות העצמאיות של היחיד, לבין הסדר החברתי החולש עליהן. השימוש בהתאבדות כמודל להנחה בדבר הסדר החברתי הוא מפתיע, לכאורה, מאחר שמעשה ההתאבדות נעשה לרוב בבידוד מן החברה, על ידי אדם יחיד, והוא מעשה שלא ניתן לחזור עליו. ועם זאת, אפשר לצפות ברמה גבוהה של ודאות את מספר מקרי ההתאבדות שיתרחשו בחברה מסוימת בכל שנה, בכפוף לתנאיה של החברה ולמאפייניה.

דורקהיים חקר את שיעורי ההתאבדות השונים אצל פרוטסטנטים והשווה אותם לשיעורי ההתאבדות אצל קתולים, ומצא הבדלים קבועים הניתנים לניבוי. בין ההסברים לשוני בין הקהילות, השליטה החברתית החזקה אצל הקתולים, הבאה לידי ביטוי הן בטקסים והן בקשר עם חברי קהילתם, עשויים להיות הגורם לשיעור ההתאבדות הנמוך יותר אצלם. לפי דורקהיים, לאנשים יש רמה מסוימת של קשר עם הקבוצה שלהם, שהוא קורא לה "אינטגרציה חברתית". שיעור גבוה או נמוך בצורה לא רגילה של אינטגרציה חברתית יכול להוביל לשיעור התאבדות גבוה; שיעורים נמוכים גורמים להתאבדות מכיוון שבמצב זה יש חברה לא מאורגנת, הגורמת לאנשים לפנות להתאבדות כמפלט האחרון. שיעורים גבוהים גורמים להתאבדות מכיוון שאנשים לא רוצים להיות למעמסה על החברה. לפי דורקהיים, לחברה הקתולית יש שיעור נורמלי של אינטגרציה חברתית, ואילו לחברה הפרוטסטנטית יש שיעור נמוך. מחקר זה השפיע על חלקים מתאוריית השליטה, והוא פעמים רבות מוזכר כמחקר סוציולוגי קלאסי. חשוב להדגיש, דורקהיים לא התעניין במניעים האישיים שמובילים אנשים להתאבד, אלא באופן שבו המבנה החברתי מאפשר התאבדות. במילים אחרות, הניתוח של החברה הוא ברמת המאקרו ולא ברמת המיקרו (כלומר לא ברמת האינדיבידואל). המוטיבציה למחקר הייתה להבין את הקשר בין רמת הלכידות החברתית והאופן שבו החברה שומרת על החברים בה. זאת במטרה להבין אך החברה מתפקדת כמכלול, מעבר למניעים האישיים של האינדיבידואלים או מבנה האישיות שלהם.

לפי התאוריה של דורקהיים, האדם האובדני הוא אדם הנמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה, או אדם שהשליטה של החברה בו היא חזקה או חלשה מדי. בעזרת תאוריה זו הבחין דורקהיים בארבעה סוגי התאבדות:

• התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט שאינו נמצא בקשר עם הסביבה, ושליטתה בו היא חלשה מאוד. התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטים שלא מומשו. האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו, שכן אין לו את החברה כמשענת תומכת. כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.
• התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה. האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר. הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות. סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים, או בתקופה של אנומיה חברתית, דהיינו בלבול ערכים ונורמות. זה קורה, למשל, ברגעי שפל וגאות כלכליים.
• התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה, והיא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה – הוא מרגיש חוסר זהות אינדיווידואלית, ומבקש להימלט מהחנק החברתי. סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטריות.
• התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו, והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה. אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה. האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה – להגן או להלחם למען חברתו.

יש בהסבר זה כדי לבאר מדוע ההתאבדות אינה נפוצה בחברות מסורתיות, הידועות ברמת לכידות חברתית בריאה וקבועה; הבעיה המרכזית של חברות דתיות היא קיומה של אמונה לגבי חיים לאחר המוות. אמונה זו עלולה הייתה להעלות את סף האלימות, שכן היא מפחיתה את הפחד מן המוות. על כן מרבית האמונות השולטות בחברות כאלו אוסרות באיסור חמור על התאבדות, וטוענות שהעובר על האיסור יינזק בחיים שלאחר המוות.

"הצורות האלמנטריות של חיי הדת"

דורקהיים סבור כי כל הקטגוריות האפיסטמולוגיות (מאריסטו ועד קאנט), הן בסופו של דבר קטגוריות חברתיות. צורות ההסתכלות הקנטיאניות של זמן ומרחב, הם ביטוי של הזמן של החברה (השבט, העם, וכו') ושל המרחב של החברה. כך גם לגבי קטגוריות למיניהן כמו למשל סיבתיות או האני.

כללי הלוגיקה, כמו כללי האתיקה נחוצים לתיאום הפעולות בין יחידים בקבוצה נתונה. אלה החורגים מהלוגיקה המקובלת, נקראים משוגעים. אלה שחורגים מהאתיקה המקובלת, נקראים עבריינים. הפעולות המתואמות יכולות להיות של ריטואל, או צייד, או אימון כלשהו. פעולות אלו מטמיעות את הקטגוריות אצל היחיד. (הפעולות הופכות את הקטגוריות לאוטומטיות ובלתי מודעות ואינטואיטיביות, כפי שנראה בהמשך).

הקטגוריות המחשבתיות, כמו הטכנולוגיות וכמו המוסדות, התפתחו לאורך ההיסטוריה. וכמו שאין כלי (מרכבה, תנור אפייה, וכו') שהוא כולו תוצר של אדם אחד, וכמו שאין מוסד (מערכת המשפט, הכנסייה, וכו') שהוא כולו תוצר של יחיד, כך הקטגוריות אינן תוצר של יחיד. הן תוצר של אמרגנציה של השלם הגדול והשונה מסכום חלקיו.

היות שריטואל וציד ממותה הן פעולות קולקטיביות, הן גם מצריכות קטגוריות קולקטיביות וייצוגים קולקטיביים.

לפני המדע, הייתה זו הדת שפיתחה את הקטגוריות של החשיבה האנושית, ולכן חקר הדת הגרעינית של שבטים קטנים באמריקה הדרומית, באוסטרליה ובאפריקה, יכול לאפשר לנו להבין את הצורות הבסיסיות של החשיבה האנושית.

הדת לא רק פיתחה את הידע האנושי, אלא את קטגוריות החשיבה האנושית (מטא-ידע).

השפעותיו

כתביו של דורקהיים תורגמו לאנגלית ויובאו לארצות הברית בין השאר על ידי הסוציולוג טלקוט פארסונס. פארסונס שילב רבים מרעיונותיו של דורקהיים ברעיונותיו של מקס ובר כיסוד לפונקציונליזם מבני, התאוריה הסוציולוגית שהייתה השלטת בשנות ה-50 וה-60 המאה ה-20.

קישורים חיצוניים

• גבריאל רעם, משנתו הרדיקלית של אמיל דורקהיים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23062393אמיל דורקהיים