בת אהובת א-ל
בַּת אֲהוּבַת אֵ-ל קָמָה בַּשַּׁחַר
|
---|
בַּת אֲהוּבַת אֵ-ל קָמָה, בַּשַּׁחַר. תִּתְלַבֵּן אֹדֶם כִּתְמָהּ, כַּצַּחַר. שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת. לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת, הַשַּׁחַר: נָדְדָה שְׁנַת עֵינָהּ, גּוֹבֶרֶת. וּלְבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנָהּ, שׁוֹחֶרֶת. צוֹעֶקֶת עַל חַטָּאתָהּ. שׁוֹפֶכֶת בְּדִמְעָתָהּ, עֲתֶרֶת: יוֹשֶׁבֶת בְּרֹב פַּחְדָהּ, כִּי חָטְאָה. לוֹבֶשֶׁת סוּת חֲרָדָה, לָךְ קוֹרְאָה. עוֹרֶכֶת תְּשׁוּבָתָהּ. אוּלַי מִמְּשׁוּבָתָהּ, נִרְפָּאָה: מִדֵּי עֲלוֹתָהּ בֵּית אֵ-ל, לִתְפִלָּה. אֲבִיר גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל, מְחוֹל לָהּ. תִּשָּׂא אֶת חַטֹּאתֶיהָ. וּבְרִית מֵאֲבוֹתֶיהָ, תִּזְכֹּר לָהּ: נוֹרָא אַתָּה, שַׁוְעָתָהּ הַקְשִׁיבָה. אֶת רִיבָהּ מִצָּרָתָהּ, אֵ-ל רִיבָה. נַחֵם נָא אֶת עַם אֶבְיוֹן. גַּם בִּרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, הֵיטִיבָה: חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ, לָךְ שָׁבִים. וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ, נִצָּבִים. יְרֵאִים עֵת יִקָּרְאוּ. לַדִּין כִּי עַל כֵּן בָּאוּ, נִכְאָבִים: זָכֹר תִּזְכֹּר רַחֲמִים, יוֹם הַדִּין. הָפֵר כַּעַס וּזְעָמִים, עֵת תָּדִין. לִירֵאֶיךָ וּלְחוֹשְׁבֵי. שְׁמֶךָ הֵמָּה יוֹשְׁבֵי, עַל מִדִּין: קָרֵב לִי שְׁנַת גֹּאֵל, וּפְדֵנִי. עַל מֵי מְנוּחוֹת הָאֵ-ל, תַּנְחֵנִי. וּזְכוֹר לִי זְכוּת אִישׁ תָּם. עַל לִבְּךָ כַּחוֹתָם, שִׂימֵנִי: אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמֹר לִי, לְמַשָּׂא. רְאֵה צוּרִי גֹּאֲלִי, אֵיךְ אֶשָּׂא. לֹא אוּכַל שְׂאֵת עָלַי. אֲבָל רֹעַ מִפְעָלַי, אֵ-ל תִּשָּׂא: |
בת אהובת א-ל הוא פיוט סליחות ובקשת רחמים למנהג בני עדות המזרח אשר נאמר כל חודש אלול וחלק ממנו נפתחת תפילת ליל ראש השנה ביום השני. יש מייחסים פיוט זה לפייטן הקדמון רבי בנימין בן אברהם, שחיבר את הפיוט בת עמי לא תחשה.
המנהג הנפוץ לאומרו באשמורת הבוקר קודם אמירת הסליחות, אך בני עדת גיאורגיה אומרים אותו אחרי אמירת הסליחות.