זבל"א

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף בוררות זבל"א)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.

זבל"א או זבל"א וזבל"א (ראשי תיבות של זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד) הוא מונח הלכתי המתאר את דרך בחירת הדיינים בבוררות קלאסית.

בבוררות מסוג זה כל צד בוחר לו דיין ושני הדיינים בוחרים את הדיין השלישי.

משנה

המקור הראשון לזבל"א הוא משניות א'[1] וב'[2] בפרק ג'[3] של מסכת סנהדרין. במשניות מוצג הדין לראשונה לאחריו מוצגים חמש מחלוקות בין רבי מאיר לחכמים:

דיני ממונות, בשלשה.
זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שני הדינים בוררין להן עוד אחד.
זה פוסל דינו של זה וזה פוסל דינו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים או ממחין, אינו יכול לפסלן.
זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים. אבל אם היו כשרים, אינו יכול לפסלן.
אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו. וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו.
היה חיב לחברו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו. וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו.

ניתן לראות שעל פי רבי מאיר רצונם של בעלי הדין הוא עקרוני ומאפשר להם לשנות את בית הדין כרצונם. לעומתו, לשיטת חכמים רק ייסוד בית הדין נעשה על ידי בעלי הדין. לאחר ייסודו, בית הדין חוזר להתנהל כיאה לבית דין רגיל.

על פי המשך הפרק משתמע שהמשנה נוטה לדעת חכמים. ניתן להבין זאת על סמך העובדה שבמשנה ג' באותו פרק, מוזכרים דברים הפוסלים לעדות[4]. אילו הייתה המשנה נוטה לדעתו של רבי מאיר, המשנה לא הייתה מזכירה את הסיבות, מכיוון שלשיטתו ניתן לפסול עדים ללא שום סיבה.

ראיה נוספת לכך היא שבמשנה ו' באותו פרק, כאשר יש דיין שלא החליט, לא מכריעים את הדין אלא מביאים דיינים נוספים עד שהדין ייטה לאחד הצדדים[5]. מכיוון שכל הפעולות באותה משנה מבוצעות בידי הדיינים, מובן מלשונה שגם פעולת ההוספה מבוצעת על ידם.

תלמוד

ההתייחסות לנושא בתלמוד היא מצומצמת למדי: רק שלוש הלכות בתלמוד הירושלמי ורק דף וחצי בתלמוד הבבלי. בשאר המקומות בתלמודים שבהם מתייחסים לנושא, אין דיון בו והלומד מופנה אל הסוגיה במסכת סנהדרין.

שני התלמודים אינם מפרשים את המשנה כפשוטה, ופירושו של כל אחד מהתלמודים מטה את המשנה לכיוון מסוים.

תלמוד ירושלמי

הנושא נידון בתלמוד הירושלמי בפרק השלישי, "זה בורר", מהלכה א' עד וכולל הלכה ג'[א]. בהתאם לסגנונו של הירושלמי, הוא כלל אינו מסביר את עצמו. כתוצאה מכך, על משמעות המשפטים המועטים שנכתבו על הנושא נחלקו פרשני הירושלמי.

הלכה א'

הטעם למוסד הזבל"א מנומק על ידי רבי זירא במילים: ”שמתוך שביררו מרדף זכותו”.

הנימוק לשיטתו של רבי מאיר הוא ”כדי שיתבררו שלשתן מדעה אחת” - כלומר, כדי שכל הדיינים יהיו מוסכמים על כל בעלי הדין. לעומת זאת, הנימוק לשיטת חכמים הוא מעשי בלבד ומשתמע ממנו שבאופן עקרוני חכמים מסכימים עם רבי מאיר: ”לאו כולא מינך מיבחר ומיסב מה דאת בעי אלא אנא ואת מבחרין ומסבין מה דנן בעיין” - כלומר, מספיק קשה ששני הדיינים יסכימו ביניהם על הדיין השלישי וזה כמעט בלתי אפשרי ששני בעלי הדין יסכימו על הדיין שלישי. לאחר הנימוק לשיטת חכמים, הירושלמי גם מקשה על שיטת חכמים בכך שאם ימות אחד מהדיינים שנבחרו על ידי בעלי הדין לא יתבררו שלשת הדיינים מדעה אחת (ולכן, גם שיטתם אינה מעשית, בדיוק באותה מידה).

הלכה ב'

בהלכה ב' נידון עניין פסילת הדיינים. לשון ההלכה סבוכה מאוד ופרשני הירושלמי נחלקו על משמעותם של מילים ומשפטים בהלכה.

ריש לקיש מסביר שפסילת דיינים אפשרית רק בערכאות של גויים. כלומר, לשיטתו של ריש לקיש, האפשרות לפסול דיינים בזבל"א נובעת מהעובדה שהוא אינו מוסד הלכתי אלא ערכאות. לעומתו, לשיטת רבי יוחנן, גם בדין תורה ניתן לפסול ולכן זבל"א יכולה להיות לשיטתו דין תורה.

שאר ההלכה אינו עוסק בזבל"א באופן ישיר אלא בשאלת מקומו של בית הדין שנוצר ויכולת הכפייה שלו על בעלי הדין.

הלכה ג'

בהלכה ג' נידון עניין פסילת העדים. ריש לקיש מפרש את המשנה בכך שהיא מדברת על עד אחד בלבד, שאותו ניתן לפסול. לעומתו, רבי יוחנן מסכים למשנה אך מסייג אותה בדבר אחד: אם ישנם עדים נוספים ניתן לפסול את העדים ללא כל סיבה אך אם יש רק זוג אחד של עדים לא ניתן לפסול אותם.

בסיום ההלכה, רבי יוחנן מסכים שבמקרה שאין באזור עוד דיינים שניתן להביא לא ניתן לפסול את הדיינים ללא סיבה.

תלמוד בבלי

בתלמוד הבבלי, דיני זבל"א נידונים במסכת סנהדרין בפרק השלישי, זה בורר[6], מדף כ"ג עמוד א'[7] ועד תחילת דף כ"ד עמוד א'[8]. הבבלי מסתמך על הירושלמי ומרבה לצטט אותו ואמוראים שהגיעו לבבל מארץ ישראל מביאים מימרות שנאמרו להם מפי החכמים בארץ ישראל. עם זאת, הציטוטים אינם מדויקים ובחלק מהמקרים דעותיהם של התנאים התהפכו.

דף כ"ג עמוד א'

בדף כ"ג עמוד א' יש שלוש סוגיות[7]: הסוגיה הראשונה עוסקת במהותו של זבל"א: בתחילת הסוגיה, הגמרא סוברת שכל אחד מבעלי הדין בוחר בית דין ושניהם בוחרים בית דין שלישי, אך לאחר הדיון מוכרע שכל אחד מבעלי הדין בוחר דיין ושניהם בוחרים את הדיין השלישי. בסוף הדברים מובא ציטוט מדברי רבי זירא המנמק את זבל"א: ”מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד יצא הדין לאמיתו”. הסוגיה בגמרא המודפסת כיום מכילה קושי לפענח אותה עקב המילים "בתלתא סגי", שיוצרים ניגוד לא ברור[7]. בשנת 1992 הציע מרדכי סבתו פתרון לבעיה: סבתו גילה שכתב יד תימני עתיק מסוים של התלמוד הבבלי לא הכיל את המילים "בתלתא סגי". גילוי זה, בצירוף העובדה שרש"י מציין בפירושו בדף את המילים "בתלתא סגי", הוביל את סבתו לטעון שהמילים "בתלתא סגי" הם הוספה מאוחרת ומוטעית ואינם חלק מקורי מהגמרא. לאחר הורדת המילים "בתלתא סגי" הגמרא נעשית ברורה יותר והניגוד נעלם[9].

הסוגיה השנייה עוסקת בשורש מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים[ב]: בתחילת הסוגיה, הגמרא שואלת מדוע חכמים אומרים שהדיינים יבחרו את הדיין השלישי ואילו רבי מאיר אומר ששני בעלי הדין יבחרו את הדיין השלישי. בתחילתה, הגמרא בודקת האם יכול להיות שהם חלוקים על האמירה של רב יהודה בשם רב: ”אין העדים חותמים על השטר אלא א"כ יודעין מי חותם עמהן”. כלומר, על מנת למנוע קנוניה שבה ישבו בטעות דיינים כשרים לצד פושעים שיטו את הדין, חכמים דורשים שהדיינים יבחרו את הדיין השלישי על מנת להימנע ממצב כזה ואילו רבי מאיר לא חושש לכך. הגמרא אינה מקבלת את הסבר זה ומסבירה שגם רבי מאיר וגם חכמים מסכימים עם אמירתו של רב יהודה. ההבדל ביניהם הוא שחכמים אומרים שהדיינים יבחרו לבדם ואילו רבי מאיר דורש שגם בעלי הדין יסכימו לדיין השלישי.

הסוגיה השלישית עוסקת בפסילת דיינים: כיצד ניתן לפסול את השופטים עצמם. הגמרא מסבירה זאת באמצעות ציטוט מדברי רבי יוחנן: ”בערכאות שבסוריא שנו אבל מומחים לא”. כלומר, ההיתר לפסילת דיינים הוא כאשר בוחרים לדיינים אנשים שאינם מומחים אך אם בוחרים מומחים לא ניתן לפסול אותם.

דף כ"ג עמוד ב'

מדף כ"ג עמוד ב' ועד לסוף הדיון בזבל"א, כל הסוגיות מתמקדות בשאלה אחת: כיצד ניתן לפסול את העדים.

ריש לקיש מעמיד את דבריו של רבי מאיר במקרה שהיה עד אחד שבעלי הדין קיבלו אותו כנאמן כמו שני עדים. מתוך כך, במקרה שהיו שני עדים, לפי ריש לקיש גם רבי מאיר מסכים שלא ניתן לפסול את העדים.

רבי אלעזר מסביר שמדובר במצב שבו בעלי הדין אינם פוסלים את העדים אלא פוסלים את משפחתם. המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים מוסברת על ידו בכך שרבי מאיר סובר שבעלי הדין יכולים להעיד על משפחתם של העדים ואילו חכמים סוברים שהם אינם יכולים לעשות זאת כי הם נוגעים בדבר.

רב דימי, שהגיע מארץ ישראל לבבל, אמר שרבי יוחנן העמיד זאת במצב שבו בעל הדין טען שיש לו שני זוגות של עדים שיעידו לטובתו: רבי מאיר סבר שבמצב כזה ניתן לפסול זוג אחד כי בעלי הדין אינם נוגעים בדבר, כי בעל הדין אמר שיש לו שני זוגות של עדים והוא חייב לפי הדין לדייק בדבריו, ואילו חכמים סברו שבעל הדין אינו חייב לדקדק בדבריו ולכן גם אם בעל הדין אמר שיש לו שני זוגות של עדים אין בכך כלום. מתוך כך, במקרה שהיה רק זוג אחד של עדים, לפי רב דימי גם רבי מאיר מסכים שלא ניתן לפסול את העדים.

רבין, שהגיע מארץ ישראל לבבל, אמר שרבי יוחנן העמיד זאת במצב מסוים: כאשר מדובר על פסילת דיינים מדובר על מצב שבו היו עדים פסולים ודיינים כשרים ומתוך שנפסלו העדים פסלו גם את הדיינים. כאשר מדובר על פסילת עדים מדובר על מצב שבו היו דיינים פסולים ועדים כשרים ומתוך שנפסלו הדיינים פסלו גם את העדים. רבא אינו מקבל את הסברו של רבין מכיוון שבעוד שדיינים ניתן לפסול ולהביא אחרים, אם פוסלים את העדים אין עדים אחרים. בעקבות קושייתו של רבא, הגמרא מסבירה את דברי רבין במצב שבו יש עוד עדים. לפי הסבר זה, ההבדל בין שיטת רב דימי לשיטת רבין הוא האם ניתן לפסול את הדיינים/עדים בעקבות הפסילה של העדים/דיינים בהתאמה: רב דימי סובר שלא ורבין סובר שכן.

ההבדלים בין התלמודים

למרות העובדה שהתלמוד הבבלי נסמך על הירושלמי בנושא זה, בין השניים מתגלות סתירות מהותיות.

נושא תלמוד ירושלמי תלמוד בבלי הערות
הנימוק לזבל"א שמתוך שביררו מרדף זכותו מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד יצא הדין לאמיתו בהנחה שהבבלי מצטט את הירושלמי בנושא, מדובר בפרשנות שלו לאמירה של רבי זירא
פסילת דיינים לפי רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן: גם בערכאות וגם בדין תורה
ריש לקיש: רק בערכאות
רבי יוחנן: רק בערכאות
ריש לקיש: גם בערכאות וגם בדין תורה
שימו לב להיפוך בדעות
הנימוק לשיטת רבי מאיר כדי שיתבררו שלשתן מדעה אחת אין
הנימוק לשיטת חכמים לאו כולא מינך מיבחר ומיסב מה דאת בעי אלא אנא ואת מבחרין ומסבין מה דנן בעיין אין לפי הירושלמי, חכמים מסכימים באופן עקרוני עם רבי מאיר אך חולקים עליו מבחינה מעשית
פסילת עדים לפי ריש לקיש רק עד יחיד רק עד יחיד שנאמן כמו שניים, לא ניתן לפסול זוג עדים
פסילת עדים לפי רבי יוחנן רק עד יחיד ובתנאי שיש עוד עדים רב דימי: בתנאי שיש עוד עדים.
רבין: כמו רב דימי, אלא שהסיבה לפסילה היא שפסלו את הדיינים ומתוך זה פסלו גם את העדים

סיכום

על פי מכלול הדברים, ניתן לראות שהתלמוד הירושלמי נוטה לכיוון רבי מאיר: לפי ההסבר שלו, חכמים מסכימים באופן עקרוני עם רבי מאיר וחולקים עליו רק מבחינה מעשית. בנוסף, הקושיה שמקשה הירושלמי על שיטת חכמים נותרת ללא מענה.

מנגד, ניתן לראות שהתלמוד הבבלי נוטה לדעת חכמים: לפי ההסבר שלו למשנה, גם רבי מאיר וגם חכמים מסכימים שהדיין השלישי צריך להיבחר על ידי הדיינים, אלא שרבי מאיר דורש שגם בעלי הדין יבחרו את הדיין השלישי.

ראיה נוספת לנטייתו של הבבלי ניתן לראות בהסברו לפסילת הדיינים והעדים: הבבלי תמיד מנסה לפרש את דברי רבי מאיר כך שבפועל נדרשת תמיד סיבה עקרונית כדי לפסול את העדים והדיינים. בשום מקרה בבבלי בעלי הדין לא יכולים לפסול דיינים או עדים ללא סיבה עקרונית.

ראשונים

אחד מהעניינים המרכזיים שנידונים בראשונים בנושא היא מטרתו של זבל"א.

בדיבור המתחיל בגמרא למילים "יצא דין אמת לאמיתו", רש"י מסביר את מטרתו של זבל"א במילים ”דצייתי בעלי דינין דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהן מפני ששניהם ביררום:”[10]. כלומר, הסיבה לזבל"א היא שגם המפסיד מאמין שהצדק נעשה מכיוון שהוא בחר את אחד מהדיינים ושניהם יחד בחרו את הדיין השלישי.

נכדו של רש"י, רבי יהודה בן נתן מבעלי התוספות, אימץ את הסברו של רש"י, אך בפירוש התוספות צורף הסבר נוסף: ”פירש הריב"ן שאפילו החייב יפרע ברצון ויאמר קושטא דייני שאני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך לפום ריהטא משמע כך הפירוש שמתוך שבירר זה שלו וזה שלו השלישי יצא הדין לאמיתו בלא עוות שיהא הענין שקול ולא ירבו מהפכין לחובה על מהפכין לזכות ולא להפך:”[11]. כלומר, זהו הסברו של רש"י אבל נוסף עליו האמירה שהדין הוא באמת נכון, גם מצד האמת.

רבנו אשר פירש את הסברו של רש"י כך: ”מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדים ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש להפך בזכותו. וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי אני ביררתי. כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חברו לקבל סברתו אע"פ שהוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט אבל מתוך זה שביררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכך עושה הדיין האחר לשני ונמצא לא נשאר זכות (לא) נסתר ונעלם לשניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו”[12].

הרמב"ם בפירושו למשנה מפרש את זבל"א כך: ”טעם דברי חכמים ששני הדיינים הם שבוררין שלישי, לפי שהדיין שרצה אותו אחד מבעלי הדין מהפך בזכותו, וכן הדיין השני מהפך בזכות בעל הדין השני שבררו, והשלישי יכריע ביניהם ולא תהא לו נטייה לאחד מבעלי הדין לפי שאף אחד לא בררו. ומחלוקת ר' מאיר וחכמים אינה בדיינין מומחין אלא בדיינין שאינן מומחין, שר' מאיר סובר כיון שאינם מומחין יכול לפקפק בדיניהם, וחכמים אומרים כיון שהם כשרים ונבררו כמו שאמרנו אינו יכול לפסול דיינו... בעלי דינים אם הסכימו על אנשים מסויימים לדון להם וקבלום עליהם, ואפילו לא היו אותם האנשים חכמים אלא הדיוטות הרי דינם קיים עליהם, אלא אם כן טעו בדין הרי אלו חוזרין... ואמרו "זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה", אין מחלוקתו עם חכמים במי שהביא שני עדים להעיד לו באיזה דבר שבעל דינו יפסול אותם ושומעין לו, כי זה ברור שאין שומעין לו אלא אם כן הביא ראיה שהם קרובים או פסולים, אלא מחלוקת ר' מאיר וחכמים בראובן שטען על שמעון שהוא חייב לו ממון, והביא ראובן שני עדים והעידו על שמעון שכך הוא הדבר, והביא עוד אחר כך שני עדים אחרים וגם הם העידו כעדות שני העדים הקודמים, הרי אם טען שמעון ואמר ארבעת העדים האלו פסולים, ר' מאיר אומר מקבלים דבריו ואומרים לראובן ברר שהם כשרים, לפי שלא הבאת עדים אחר עדים להעיד בדבר אחד בעצמו אלא מפני שאתה יודע שמקצתם אינם ראויין להעיד ואין אנו יודעים מי הפסולים אם הראשונים או מהאחרונים, ולכן עליך לברר כשרות אחת מהם. וחכמים אומרים אין חשש בהבאת עדים אחר עדים, לפי שלא עשה כן מחמת פסלות אחד מהם אלא לחזק טענתו ולהודיע שזה דבר ידוע אצל רבים, ואין שומעים לשמעון אלא אם כן בירר הפסלות. והלכה כחכמים בכל הענין”[13].

רבי יהודה אלמדארי פירש את הצורך בזבל"א כך: ”למה לי למעבד הכי... כלומר מה אמרו זה בורר לו אחד ואע"פ שחבירו לא רצה בו וזה בורר לו אחד אע"פ שחבירו לא רצה בו שנמצא שאין משלושת דיינים אלו מי שהוא רוצה ברצון שניהן אלא הדיין השלישי ולמה לא חייבנו שיהו השלשה כולן ברורין משניהם ונכפה את בעלי הדין עד שיתרצו בשלשה, ומהדרי' מתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררים להם עוד אחד יצא הדין לאמיתו כלומ' שיהא כל דיין מהן מהדר אזכואתא דההוא בעל דין שביררו וחוקר כל אחד מהן לדקדק וסותר זה דברי זה וזה דברי זה והשלישי מכריע ביניהן שכיון שהוא רצוי משני בעלי הדין אין דעתו נוטה אצל אחד מהן כדי שיהפך בזכויותיו ותטה דעתו לזכותו ולחייב חברו אלא דעתו שקולה היא ביניהן הולכך שומע דקדוק דיין זה בזכות ראובן ודקדוק דיין זה בזכו' שמעון ועומד על סוף עומק הדין ועל סוף דקדוקו כמה ששומע מדקדוקי שני הדיינים ומכריע הוא ביניהן ונמצא הדין יוצא לאמתו ואלו הן שלשתן רצויין משני בעלי הדין לא היתה דעת אחד מהן נוטה לזכות אחד מהן ולא היו מדקדקין כל כך”[14].

ההתנגדות לזבל"א באחרונים

באחרונים החלה להיווצר התנגדות גדולה לזבל"א בטענה שבתי דין התנהלו באופן בלתי ראוי והוגן. בשו"ת פנים מאירות כתב שכאשר מקובל לשלם לדיין הנברר אם יזכה את מי שבחר בו הרי זה שוחד:

באומר: אני נותן כך וכך אם תוכל לזכני בדין, אין לך שוחד גדול מזה. וכל טצדקי דאית ליה למעביד עביד ומעור דברי חכמים ומסלף דברי צדיקים אוי לאזנים שכך שומעות ואוי לענים שכך רואות. וגדולה מזו נראה דאסור על פי הדין להקדים טענותיו לפני הבורר תחילה. והוא הדין לבורר לאוהב או שונא נמי שכנגדו יכול לפוסלו.[15]

גם הרב שמואל הלוי ווזנר התנגד לקיום דיונים במסגרת זבל"א:

ובעוונותינו הרבים הרבה מאד מענייני זבל"א ובוררים שנעשו היום הם היפך דעת תורה והיפך יסוד כוונת חז"ל בתקנת זבל"א, על פי המתבאר ברש"י וברא"ש ריש פרק זה בורר שכתב הרא"ש: "הדיין עצמו חלילא לו למצא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אף על פי שהוא מסופק בה, הרי זה בכלל מטה משפט...". וכבר ראיתי מה שמובא בזה בשם הגאון כנסת יחזקאל בתשובת אור נעלם ס' מג, "ובעוונותינו הרבים מאד ירד הדור עוד פלאים, והרבה מאד מדיוני הזבל"א מיוסדים על דברי שוא ושקר, ומהפכים דברי אלהים חיים על ידי נגיעות ובצע כסף.[16]

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ מכיוון שבתלמוד הירושלמי, בשונה מהתלמוד הבבלי, אין הדפסה נפוצה במיוחד, לא הובא מיספור הדפים המדויק אלא מיקומם במסכת.
  2. ^ מהו הדבר שגורם להם לחלוק אחד על השני?

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג', משנה א'
  2. ^ מסכת סנהדרין, פרק שלישי, משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג', משנה ב', באתר ויקיטקסט
  3. ^ מסכת סנהדרין, פרק ג', באתר ויקיטקסט
  4. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג', משנה ג'
  5. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג', משנה ו'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, פרק שלישי, באתר ויקיטקסט
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ג עמוד א'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד עמוד א'
  9. ^ מרדכי סבתו, "בית דין של בוררים (סנהדרין ג, א-ג)", בתוך ספר היובל לרב מרדכי ברויאר 463–485,‬ ירושלים: אקדמון, ה'תשנ"ב
  10. ^ מסכת סנהדרין, דף כ"ג עמוד א', דיבור המתחיל - "יצא דין אמת לאמיתו", פירוש רש"י, באתר ויקיטקסט
  11. ^ מסכת סנהדרין, דף כ"ג עמוד א', דיבור המתחיל - "כדי שיצא הדין לאמיתו", תוספות, באתר ויקיטקסט
  12. ^ רבנו אשר, מסכת סנהדרין, פרק שלישי, סימן ב'
  13. ^ פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת סנהדרין, פרק ג' משנה א', באתר ויקיטקסט
  14. ^ רבי יהודה אלמדארי, גמרא מסכת סנהדרין דף כ"ג עמוד א', דיבור המתחיל "למה לי למעבד הכי"
  15. ^ שו"ת פנים מאירות ב, קנט
  16. ^ שו"ת שבט הלוי ח, ש.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33019388זבל"א