אדמונד ג'יימס דה רוטשילד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אדמונד רוטשילד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדמונד ג'יימס דה רוטשילד
החותם האישי של אדמונד דה רוטשילד
הכניסה לאחוזת הקבר בגני רמת הנדיב שבה קבורים הברון רוטשילד ורעייתו
קבר הברון רוטשילד ואשתו בגן רמת הנדיב
דיוקנו של הברון דה רוטשילד על שטר של 500 שקלים
הברון על בול משנת 1954 בעיצובו של ג. המורי

הברון אַבְרָהָם בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד גֵ'יימְס דֶה רוֹטְשִׁילְד (Edmond James de Rothschild;‏ 19 באוגוסט 18452 בנובמבר 1934, ט"ז באב ה'תר"הכ"ד בחשוון התרצ"ה) היה בן לענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, נדבן וציוני, תומך עיקרי ביישוב היהודי בארץ בתקופת העלייה הראשונה. ידוע בכינויים "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב". בישראל, הכינוי הברון רוטשילד מתייחס בדרך כלל אליו, אף שהיו ברונים אחדים במשפחת רוטשילד. בין המושבות שתרם להן: ראש פינה, זכרון יעקב, ראשון לציון, פתח תקווה, מזכרת בתיה, כפר תבור ובנימינה.

ביוגרפיה

בנימין רוטשילד בצעירותו

אדמונד ג'יימס רוטשילד נולד בשנת 1845 בעיירה ליד פריז שבצרפת, כבנם השלישי של ג'יימס מאיר רוטשילד ובטי סלומון דה רוטשילד. בניגוד לשני אחיו הבוגרים, לא היה אדמונד ג'יימס רוטשילד מעורב ישירות בענייני הבנקאות של משפחתו ונודע כחובב אמנות ותרבות. את השכלתו רכש בבית-ספר מיוחד לילדי אצילים. בהיותו בן 32, נשא לאישה את אדלידה (Adelheid, שלימים נקראה עדה), בתו של בן דודו וילהלם קרל שכונה הברון "הצדיק" רוטשילד מפרנקפורט או בשמו העברי שמעון זאב בן קלמן קרל רוטשילד מנאפולי. גם עדה הייתה קשורה מאד למסורת היהודית, דרך החינוך האדוק מבית אביה בפרנקפורט.

עם תחילת הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881, הקימו ראשי יהדות צרפת ועד סיוע ליהודי רוסיה ופרסמו כרוז נגד המדיניות האנטישמית. בין החותמים עליו היה רוטשילד, והדבר הביא אותו למסקנה שיש לפתור את בעיית היהודים על ידי עלייה לארץ ישראל. שני האנשים אשר השפיעו על דעתו של רוטשילד בנושא מצב היהודים, היו הרב הראשי של פריז (ובהמשך של צרפת כולה), צדוק כהן, אשר בניגוד לחלק מהרבנים באותה תקופה תמך בתנועת "חיבת ציון", והפעיל הציבורי הבולט מזכיר חברת כי"ח, קרל נטר, שהקים עוד בשנת 1870 בארץ ישראל את בית הספר החקלאי מקוה ישראל.

לאחר מכן התחיל הברון לעסוק בפיתוח יישובים בארץ ישראל. המשבר החריף שבו היו נתונות המושבות הראשונות בארץ ישראל, דחף את רוטשילד להשקעת כספים רבים בהן ולמעורבות רבה בחייהן. תחילה עזר למושבה ראשון לציון, כאשר הייתה על סף ההתפרקות: בשנת 1882 פנה אליו אחד ממתיישבי המושבה ראשון לציון, יוסף פיינברג, אשר ביקש מרוטשילד סיוע כספי. רוטשילד סייע תחילה למתיישבים הראשונים של המושבה על ידי חפירת באר, סיוע למשפחות עניות ומימון מדריך חקלאי למושבה. מתוך רצון להעסיק פועלים יהודים, הוא פנה לאגודת 'חובבי ציון', וביקש לבחור צעירים שאותם יכשיר להיות מדריכים חקלאיים במושבות. בהמשך הרחיב מאד את תחומי העזרה שלו ותמך למעשה בכל המושבות החדשות; אלמלא עזרתו, היה חשש כבד להתפזרות המתיישבים ולפירוק התיישבות העלייה הראשונה. היות שבתחילה נמנע מפרסום שמו בפומבי, זכה לכינוי "הנדיב הידוע". הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת על-מנת שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין – גידול זה, לפי דעתם של המומחים, היה המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי. עד שייצור היין החל, סיפק הברון קצבאות חודשיות למחיית המתיישבים, מימן את שירותי-הבריאות, החינוך והדת, ועוד.

על-מנת להבטיח שיבוצע שימוש נבון ויעיל בכספיו, מינה אדמונד ג'יימס רוטשילד פקידים משלו לחלק מהמושבות בארץ ישראל והם פיקחו על הקצאת הכספים. בין המושבות ששלח אליהן את פקידיו היו ראשון לציון, עקרון (כיום מזכרת בתיה) זכרון יעקב וראש פינה. הפקידים שילמו לאיכרים קצבאות מדי חודש, כאשר גודל התשלום היה תלוי בגודל המשפחה בלבד ולא בתפוקה החקלאית של אותו האיכר. אף על-פי שמעורבותו של רוטשילד אפשרה למושבות את המשך קיומן, התנהגותה של הפקידות ואופי המשטר שנוצר סביבם קוממו את המתיישבים נגדו, אך המרד נרגע לאחר כניעתם של המתיישבים, שכן הם היו תלויים בכספיו של רוטשילד. בשנת 1901 העביר הברון את המושבות הראשונות לידי חברת יק"א והוסיף כספים לניהול, המשך פעילות, פיתוח והרחבת היישובים החדשים, ובמקביל ביטל את שיטת הפקידות לאחר שהבין כי תלות המושבות בו לא תסתיים אם לא תהיינה עצמאיות. בשנת 1923 הוציא את מפעליו בארץ ישראל מידי יק"א והקים את החברה פיק"א בהנהלת בנו, ג'יימס ארמן רוטשילד.

הברון רוטשילד נפטר בפריז ונקבר בבית הקברות פר לשז שבעיר. בשנת 1954 הועלו עצמותיו ועצמות אשתו עדה ארצה ונטמנו ברמת הנדיב שליד זכרון יעקב.


תרומתו לבית הלאומי ומורשתו

הברון סייע לבניין הבית הלאומי בשלשה אופנים מרכזיים:

  • רכישת אדמות. במהלך עשרות שנות פעילותו בארץ ישראל ובמיוחד בתקופת העלייה הראשונה, היה הברון רוטשילד עסוק ברכישת אדמות מידי הממשלה הטורקית ומידי בעלים ערבים, הצליח להכפיל את כמות האדמות שבידי היהודים. עד אמצע תקופת המנדט עלה היקף הקרקעות שרכש באופן אישי ובאמצעות החברות יק"א ופיק"א על זה של כל המוסדות הציוניים (הקק"ל, הכשרת היישוב וכו') גם יחד.
  • נטילת החסות על המושבות הראשונות, ופיתוחן הכלכלי. המושבות הראשונות ובהן ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב, יסוד המעלה ופתח תקווה, חוו קשיים רבים ונקלעו לגרעון כלכלי שהעמיד את קיומן בסכנה. הברון רוטשילד נעתר לפניית גורמים בארץ ובעולם והחליט לתמוך במושבות, מה שנודע כמשטר האפוטרופסות של הברון רוטשילד, באמצעות מנגנון של פקידים שהעבירו את המושבות בעיקר לייצור יין. תוך תקופה קצרה היו אנשי הברון אחראים לכל התחומים בחיי האיכרים.
  • פיתוח תשתיות ציבור ושירותי קהילה. יש חוקרים, ובראשם רן אהרנסון, ששמים את הדגש על היבטי תשתית ושירותים מרכזיים כמו הקמת מוסדות חינוך מתקדמים ומערך בריאותי מסועף, ועל הפעלתם. שירותים חיוניים אלו נתנו על ידי הברון באמצעות פקידים מומחים רבים (מורים ושאר אנשי הוראה, רופאים ויתר אנשי רפואה) לא רק לאנשי 'מושבות הברון' אלא אף לכל בני ההתיישבות היהודית בארץ ישראל דאז.

פעולתו במבט לאחור, למרות שהיו בה מגרעות רבות, סייעה רבות להתפתחות ההתיישבות בארץ ישראל ולחיזוקה הכלכלי. תמיכתו במושבות לאורך כ-20 שנה בצורה ישירה ועוד עשרות שנים בצורה עקיפה, איפשרה את התפתחות המושבות שנעשו לדגל בהתפתחות עבודת האדמה והתעשייה בישראל (יקבים, תעשיות בשמים, מטעי זיתים, שקדים, פרי הצבר, תחנות נסיוניות, דרכים, כבישים ועוד).

מקובל היה בעבר לקבוע כי תמיכתו במושבות הסתיימה כאשר העביר את ניהולם ליק"א, חברה להתיישבות יהודית מיסודו של הברון הירש. בדור האחרון טוענים מחקרים חדשים כי למעשה הברון רוטשילד המשיך להיות הדמות המובילה גם בפעילות יק"א בארץ ישראל, דבר שנמשך גם כשיק"א הייתה לפיק"א בתחילת תקופת המנדט.[דרוש מקור]

ביקוריו של הברון רוטשילד בארץ ישראל היוו אירועים חשובים מאד בחיי היישובים הראשונים. הוא ביקר בארץ חמש פעמים: פעם ראשונה בשנת 1887 כאשר היה בן 42, ופעם אחרונה בשנת 1925 כשהיה בן 80. אחד מביקוריו בארץ היה ב-1914, כאשר היה בן 70. הקשר עמו נותק בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שפרצה מספר חודשים לאחר מכן. בתקופה זו סייע למוסדות הציוניים בעולם. עם תום המלחמה ביקש לחזק גם את ענף התעשייה בארץ. בשנת 1929, עם הקמתה של חברת הסוכנות היהודית, נבחר להיות נשיא הכבוד שלה.

בין "מושבות הברון" ניתן למנות את המושבות זכרון יעקב (על שם אביו) מזכרת בתיה (על שם אמו), ראשון לציון, בנימינה (על שמו), גבעת עדה (על שם אשתו) ועוד.

בתקופה האחרונה של חייו, מימן אדמונד ג'יימס רוטשילד חפירות ארכאולוגיות רבות בארץ. בשנת 1913 רכש את שטח הקרקע המשתרע על מרבית המדרון המזרחי של עיר דוד בירושלים, ושכנע את הארכיאולוג הצרפתי היהודי ריימון וייל לערוך במקום חפירות. הדבר נעשה כתגובה לחפירתו השערורייתית של מונטגיו פרקר בעיר דוד בשנת 1911. רוטשילד חזר ומימן עונת חפירות נוספת, בשנים 1923-24 בניהולו של וייל. בגלל רכישת הקרקע נשאר השטח ריק מבתים. כך יכול היה זמן רב אחרי כן הארכיאולוג הישראלי יגאל שילה לחפור במקום באין מפריע. כמו כן, הוא סייע לחיים ויצמן בזמן השגת הצהרת בלפור. אדמונד ג'יימס רוטשילד לא הפסיק את מעורבותו בחיי המושבות, עד מותו בשנת 1934 כ"ד בחשוון התרצ"ה.

במהלך חייו, הוא השקיע יותר מחמישה מיליון לירות שטרלינג בפיתוח היישובים הראשונים, במשך 18 שנים. רכש כ-500,000 דונם של אדמה בארץ ישראל, ועל שטח זה נבנו כמעט שלושים יישובים והוקמו מפעלים, יקבים ובתי חרושת.

בשנת 1957 הועבר כל הרכוש של חברת פיק"א למדינת ישראל.

צאצאיו של אדמונד ג'יימס רוטשילד עד היום מממנים מפעלים שונים בארץ, על ידי הכספים של קרן רוטשילד קיסריה, "קרן רוטשילד" (הנקראת גם יד הנדיב): השקעות רבות ב"חברה לפיתוח קיסריה", "החברה לישראל" וחברת קו צינור אילת אשקלון (קצא"א).

הנצחתו

על שמו של אדמונד ג'יימס (בנימין) רוטשילד נקראים היישובים בנימינה, גבעת בנימין, קריית בנימין – שכונה של קריית אתא, "גן בנימין" - גן ציבורי בחיפה, מרכז התרבות "בית רוטשילד" במרכז הכרמל, ורחובות ברחבי הארץ (לדוגמה שדרות רוטשילד בתל אביב).

שיר לכבודו שהושר בפי בני המושבות

אֵלֶיךָ אָבִינוּ

אֵלֶיךָ אָבִינוּ/ נִפְרֹשׂ אֶת כָּפֵּינוּ/ מֵעֹמֶק לִבֵּנוּ/ לְךָ נִתְּפַּלֶלָה: אָנָּא אֵ-ל רַחוּם בָּרֵךְ יַלְדוּתֵנוּ/ מִמַּחֲלָה וְאָסוֹן נָא תִּשְׁמְרֶהָ סֶלָה:

עַל דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר כּוֹנֵן אָשׁוּרֵינוּ/ לְבַּל יִמְעֲדוּ רַגְלֵינוּ/ וּלְבַּל נִיפּוֹלַה: סוֹכֵך בֶּאֵבְרַתֶּךָ עַל טֹהַר נָפַשְׁנוּ/ וְרוּחַ הַמַּשְׁחִית בַּל יִפְגַּע בָּהּ סֶלָה:

שֶׁלַּח נָא בִּרְכָתְךָ עַל רֹאשׁ הוֹרֵינוּ/ עַל מֵי מֵנּוּחוֹתּ פֵּעַמֵיהֶם נַהֲלָה: לִגְמֹל לָהֶם הֵן קָצְרָה יָדֵנוּ/ בְּעוֹד עֲמָלָם וְאַהֲבָתָם סֶלָה:

שְׁמֹר נָא לַנֶּצַח הַנָּדִיב מוֹשִׁיעֵנוּ/ בַּעֲדוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ לְךָ נִתְּפַּלֶלָה: הָאַרִיךְ אֵ-ל יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו לְעֶינֵינוּ/ וְקֶרֶן כְּבוֹדוֹ תָּרוּם וְתַגְבִּיהַּ סֶלָה:

שיר ההלל הראשון לרוטשילד שנכתב, הולחן והושר בהתיישבות החדשה בארץ ישראל הוא 'תפילה לשלום הנדיב' הנקראת "אליך אבינו".

על פי עדותו של אהרן מרדכי פריימן, מתעד קורות ראשון לציון, השיר נכתב בשנת תרמ"ו (1886) בידי הנער אריה יום-טוב ליפמן שליט, מחבר השיר 'האח, ראשון לציון' והולחן בידי ליאון איגְלי[1]. כל מה שהיה בשיר 'האח, ראשון לציון' היה גם כאן: זמן קצר לאחר חיבורו הפך 'תפילה לשלום הנדיב' לשיר זמר ובכך גם הוא נמנה עם השירים המקוריים הראשונים שנכתבו והולחנו בארץ, אלה שהזינו את שירת המושבות[2].

מילות השיר נדפסו לראשונה בשנת 1897, כעשור לאחר כתיבתן, בשנתון לוח ארץ ישראל של לונץ. בתחתית השיר נרשם שם המחבר: יט"ל (יום טוב ליפמן) שליט. להלן השיר שהושר בפיהם של כל החלוצים בני המושבות דאז;

לקריאה נוספת

  • Ran Aaronsohn, Rothschild and Early Jewish Colonization in Palestine, Rowman & Littlefield Pub., The Hebrew University, Jerusalem, Lanham-Boulder, New York, 2000[3]

מאמרים

  • רן אהרנסון, ביקור אנונימי שהיה למנוף התיישבות (מאה שנה לביקורו הראשון של רוטשילד בארץ-ישראל), טבע וארץ ל (1), 1987, עמ' 40-38.
  • רן אהרנסון, הבארון רוטשילד וחדרה, אריאל טו (96-95), 1993, עמ' 40-33.
  • רן אהרנסון, המערך הרפואי הראשון: הברון אדמונד דה-רוטשילד והקמת שירות הבריאות במושבות בסוף המאה הי"ט, הרפואה 134 (11), 1998, עמ' 899-895.
  • רן אהרנסון, תוכנית נֶטֶר-רוטשילד: תחילת פעולתו היישובית של הבארון בארץ-ישראל, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 79-55
  • אהוד בן עזר, כיצד הגיע הברון בראשונה לזיכרון, עת-מול 26 (1), 2000, עמ' 23-21.
  • דודו דיין, כה אמר הברון, עת-מול ל (178), 2004, עמ' 31.
  • אברהם הדס, יעדים גיאו-פוליטיים של הברון ברכישת קרקעות בארץ-ישראל, נופים 7, 1977, עמ' 11-7.
  • שולמית לסקוב, ‏חובבי ציון במאבק עם רוטשילד על פני היישוב, הציונות י"ב, 1988, עמ' 71-29
  • יורם מיורק, הברון רוטשילד, יק"א ופיק"א בארץ-ישראל: מקורות ארכיוניים, דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות ב (1), 1989, עמ' 323-319.
  • מרדכי נאור, רוטשילד והציונים, עת-מול כא (5), 1996, עמ' 8-6.
  • אביתר פריזל, הברון אדמונד דה רוטשילד והציונים בשנים 1919-1918, ציון ל"ח, עמ' 138-116.
  • יצחק ציטרין, הברון אדמונד דה-רוטשילד – "חזון ומציאות" בפעילותו בארץ-ישראל, שנתון שאנן ו', תש"ס, עמ' 257-211

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פריימן, ספר היובל לקורות המושבה ראשון לציון, (ירושלים תרס"ז, עמ' 19)
  2. ^ משה שליט, אחיו הצעיר של המחבר, העיד כי השיר נכתב לאחר האכזבה ששררה בראשון לציון מכך שהמושבה לא נקראה על שם בתיה (בטי), אמו של הברון, שנפטרה בספטמבר 1886 (ההנחה הייתה, כנראה, שהמקום שינציח את שם האם המנוחה יזכה לתמיכה נדיבה יותר). מי שזכתה בכבוד ההנצחה הייתה המושבה עקרון, ששמה הוחלף למזכרת בתיה (בנתיבות חיי, הוצאת ירון גולן, 2000, עמ' 120)
  3. ^ ביקורת: שולמית לסקוב, ‏רוטשילד – בעד ונגד, קתדרה 101, אוקטובר 2001, עמ' 194-191
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0